חז״ל התייחסו בחומרה רבה למי שאינו משתתף בצרת הציבור, עד כדי כך שהתלמוד במסכת תענית דורש ״שבזמן שהציבור שרוי בצער אל יאמר אדם אלך לביתי ואוכל ואשתה ושלום עליך נפשי״, וקובע שמי שלא עושה כך חייב במיתה. את הדוגמה למנהיגות כזו מקבל התלמוד ממשה, שבזמן מלחמת עמלק אינו מתיישב בנוחות על ״כר או כסת״, אלא מצטער עם בני ישראל שנמצאים במצב מלחמה.
בין מדינה ובין אזרחיה יש ברית לא כתובה של זכויות וחובות, ברית שבמשך שנים ארוכות נמנענו מלדון בה ואפשרנו לה להתנהל על מי מנוחות של ״הסטטוס קוו הקדוש״.
אולי דווקא עכשיו יש לנו הזדמנות לפתוח מחדש את הדיון ולהניח מחדש את דברי הרב הלוי: במדינה נדרשות שותפות והשתתפות. וכשצד אחד מבקש רק לקבל ולא לתת, זכותה ואולי חובתה של מדינה לומר ״עד כאן״, ולא לשלול רק הטבות כהנחה למעונות או קבלה לאקדמיה, אלא גם את הזכות להשפיע ולשבת סביב שולחן מקבלי ההחלטות.
התרעות פיקוד העורף