כשנהגתי לחשוב על דמות המפקד האידיאלי, הייתה עולה לנגד עיניי דמותו של הרמטכ"ל הרצי הלוי שסיים אתמול את תפקידו: אחראי, רציני, מקצועי, אמין, צנוע ומוביל. הלוי הוא הטוב במפקדים שיכולה הייתה המדינה שלנו להעמיד, אבל כשמדובר בבני אדם – גם אידיאלי זה לא מושלם. כולנו בשר ודם, גם הטובים שבינינו.
אנחנו לא חפים מטעויות. מי שיחשוב אחרת, כבר טועה את הטעות הראשונה. מי שיחשוב שהוא מושלם, לעולם לא ייזהר ולעולם לא ישתפר. קיימת אמרה: "רק הטובים ביותר ממשיכים כל העת להשתפר". הכרה בחוסר מושלמותנו ובחולשותינו היא גם סוד כוחנו. חיפוש מתמיד אחר נקודות תורפה, מבלי לשקוע בשאננות, בתחושת כוח מופרזת, ומבלי לנוח על זרי דפנה – זה מה שמשביח אותך, מחזק אותך ומכין אותך לאתגרים הבאים והקשים יותר.
דווקא משום שבראש הצבא עמד אדם בשיעור הקומה של הלוי, תחושות ההפתעה והאכזבה היו מרות במיוחד לנוכח אסון 7 באוקטובר. אולי יש כאן שיעור חשוב לכולנו: אם זה קרה לטוב ביותר, זה יכול לקרות גם לכל אחד מאיתנו. מדוע זה קורה? כי טובים ככל שנהיה, אנחנו לא מושלמים.
הדילמה הצבאית הישראלית ברורה: מדינה קטנה מוקפת אויבים קרובים ורחוקים, צריכה להתנהל עם צבא שמתבסס בחירום גם על כוחות המילואים, שגיוסם פוגע קשות במשק. היא אינה יכולה להרשות לעצמה להיות פרושה כל הזמן במלוא כוחותיה. היא אינה יכולה להקפיץ את המילואים השכם והערב. האיום מצד אויביה הוא מתמיד, הן בהיבט היכולות ובוודאי בהיבט הכוונות.
מתי כוונות כלליות הופכות לקונקרטיות – זוהי משימת־העל של המודיעין, ואחריותו להתריע בזמן. בלשכת ראש אמ"ן מתנוססת הכתובת "עם ישראל מצפה מכם לחדשות טובות בזמן הקרוב, ולחדשות רעות בזמן". מצד שני, לא ניתן לצעוק כל הזמן "זאב, זאב!". המשק לא יעמוד בכך.
מדינות מערביות מתקשות להבין את המתח הקיומי שישראל חווה ביומיום. כדי לעמוד בכך אנו מפתחים תפיסות והנחות עבודה שמאפשרות לנו לכוון ולמצוא את האיזון הנכון בין רגיעה להתרעת מלחמה. אנחנו משתדלים לעדכן אותן באופן מתמיד, בצד שכלול בלתי פוסק של אמצעי האיסוף המודיעיניים. אך תמיד יש סכנה להיווצרות קיבעונות מחשבתיים – הקונספציות – ועיוורון עצמי. מה שמחיש את תהליך העיוורון והקיבעון המחשבתי הן תכונות המתפתחות לעיתים גם אצל מי שלרוב צודק בניתוחיו ובמסקנותיו: היהירות והביטחון העצמי המופרז. ענווה וספקנות הן המידות הנדרשות כאן.
"למד לשונך לומר איני יודע" אומר התלמוד במסכת ברכות. למד להטיל ספק ולבדוק עצמך שוב ושוב. אך אין די בכך: מפקד גם צריך להגיע למסקנות, לקבל החלטות ולהוביל לאורן. וגם כאן יש מתח בין הספקנות ואי הוודאות לבין העת להחליט, להתקדם ולבצע.
ביניים: להקדים תרופה למכה
דמותו של הלוי כפי שהצטיירה בפנינו מתחילת המלחמה הייתה של מפקד רציני, שקול, לא מתלהם, לא רודף כבוד. מפקד של חיילים, במגע מתמיד עם הקו הראשון, מגיע לכל זירות הלחימה, משוחח עם מפקדים ועם לוחמים. הוא הוביל את הצבא להישגים צבאיים מרשימים בכל החזיתות ולרגע לא איבד את קור רוחו. תפקודו במלחמה הזכיר לנו את תפקודו של דוד אלעזר (דדו) במלחמת יום הכיפורים, ושניהם התבלטו כמפקדים משכמם ומעלה אל מול מכת פתיחה קשה מאוד שכפה עלינו האויב.
ראינו על הלוי את כל נטל האחריות הפיקודית. הוא לא חלק באחריות למחדל פרוץ המלחמה, הוא לא חיפש שותפים לאחריות הזאת ולא עסק בהאשמות. הוא הדגים לכל המדינה מה פירושו של המושג אחריות, ואחריות מתחילה באות א' – "אני", ומשתרעת עד ת' – על כל דבר שבתחום משימתך.
לכל "עורפי הראשים" שאצה להם הדרך ושואלים כיצד זה לא התפטר הרמטכ"ל מיד מתפקידו, אנסה להבהיר את משמעותה של אחריות במקרה שכשלת: חובתך קודם כל לנטרל את הסכנה, לחסל את האיום, לתחקר את הכשלים ולפנות את מקומך רק אחרי שווידאת שסוד הכישלון פוענח ופוצח ושהונחה התשתית ליישום הלקחים. נזכור שכבר בתחילת המלחמה העמיד הלוי צוות תחקיר חיצוני בראשות הרמטכ"ל לשעבר שאול מופז, אך הממשלה כפתה עליו לפזרו.
ועדיין נשאלת השאלה המטרידה: אם זה קרה לטוב ביותר שבינינו, איך מונעים כשל כזה בפעם הבאה? המסקנה היא בעיקר בתחום האנושי והאישיותי: הפנמת היעדר מושלמותנו והכרה באפשרות הטעות הרובצת לפתחנו, תוך ביצוע היערכות תואמת. הנורמה של "הקדם תרופה למכה" היא שעושה לעיתים את ההבדל בין חיים למוות, ומפעילים אותה עוד לפני שרואים את הסכנה בעין, כבר כשמבחינים בסימנים לאפשרות התרחשותה. בכך מקצרים את זמן התגובה ופותחים בפנינו יותר אמצעי תגובה. התנאי לכך הוא כאמור ענווה והיעדר שאננות, וכן נכונות ללמוד ולהשתפר גם כשאנחנו הטובים ביותר. זה אולי השיעור הראשון שיש ללמוד מלקחי 7 באוקטובר, והשיעור האחרון שנוכל ללמוד מהלוי.
התרעות פיקוד העורף