מה יכול ראש ממשלה במנוסה לעשות כדי להסיט את שלטון החוק ואת הזעם הציבורי שרודפים אחריו? כרגע הוא מבצע שני מהלכים: האחד, חיסול שלטון החוק, והשני, פתיחה במלחמה שתעסיק את הקשב הציבורי.
חיסול מערכת המשפט הוא פרוצדורה ארכנית, אבל להזיז צבא זה קל. פקודת נוע נוע סוף, קפיץ הכוננות הדרוך תמיד (בייחוד אחרי הטבח) משוחרר, והחיילים, מהרמטכ"ל עד אחרון המילואימניקים, זזים קדימה. גם אם אין קונצנזוס למלחמה בעזה ובאוויר נישא ריח בעייתי של סרבנות.
בינתיים הופך צה"ל מצבא הגנה לישראל לצבא ההתקפה של בן גביר, ויש לו מטרה ברורה: להיכנס לרצועה כדי לקדם שם את ההתיישבות תוך ביצוע טרנספר פנימי מצפון לדרום (דבר שקורה בעצם הימים האלה). המהלך אמור להפוך לטרנספר חיצוני, וכבר יש מדינה שאליה מטיסים פלסטינים שהגיעו לסף ייאוש והם מוכנים לעבור לסומליה, רק לא לחיות תחת מגפי צה"ל. מובן שאין לקשקוש הזה שום היתכנות, מלבד הרג של ערבים ויהודים.
זהו השלב המסוכן שבו כל חייל, מילואים ואפילו סדיר, עושה חשבון נפש אישי בשאלה אם הוא מוכן למות בצבא בן גביר ולמען רעיונות הימין המטורף. ולא, ההדחקה שאומרת "לי זה לא יקרה" אינה עובדת בימים של פקפוק בהחלטות שמגיעות מלמעלה ומיתרגמות למטה, בשאלה אם להיכנס לבית או למנהרה חשודים – או לא להיכנס ולהפציץ אזורים שלמים.
השאלה הגורלית במובן הלאומי היא אם וכמה חיילים עושים את החשבון. כפי שהדברים צפים כיום בנתוני מתגייסי המילואים (מפה לאוזן, אין לי מספרים), מדובר במצב בעייתי. להתעלם ממנו, פירושו לסכן חיילים ותושבים פלסטינים.
האם הפעילות תמנע פיגועי פצצות מתקתקות? אולי. האם ייהרגו עוד פלסטינים שאינם במעגל הלחימה? בטוח. כמו שבטוח שמשקעי הדם יגייסו על כל חמאסניק הרוג שניים חדשים, צעירים יותר ומיואשים יותר. המעגל הזה לא ייסגר עד שתסולק ממשלת הדם שלנו על האדמה שלהם.
התרעות פיקוד העורף