גרסה נפוצה בשיח הציבורי בישראל עוסקת בסכנה של "עריצות הרוב", השולט בכנסת ובממשלה ועלול לפגוע במיעוט. המציאות הישראלית היא שונה. הדמוקרטיה אצלנו סובלת מכוח היתר של שתי קבוצות מיעוט.
קבוצת מיעוט אחת, שכיום חלה ירידה בכוחה, דוגלת בליברליזם פרוגרסיבי המושתת על "דמוקרטיה מהותית", כלומר על ערכים אוניברסליים, שהמיעוט רשאי להשליט אף בניגוד לרצון הרוב. לקבוצה זו הייתה בשעתו השפעה רבה באקדמיה ובמערכת המשפט הציבורית, לרבות בבית המשפט העליון.
על בסיס מגמה זו אִפשר העליון למפלגת כך הגזענית להתמודד בבחירות, ולמנהיגה מאיר כהנא לזכות במושב בכנסת. במקביל אִפשר העליון גם לזרם הלאומני הפלסטיני להתמודד בבחירות. כך הגיע לכנסת עזמי בשארה, מייסד מפלגת בל"ד, שנמלט מישראל לאחר שנחשד בעבירות ביטחוניות חמורות.
מגמה זו הכבידה בעבר על ההתמודדות עם שלטון הטרור בעזה, והביאה גם לכך שבג"ץ אישר (בניגוד לפסיקה קודמת) את הקרנתו של הסרט "ג'נין ג'נין", שכלל תיאור שקרי בדבר פעולת צה"ל במבצע חומת מגן, פרשה שתוקנה רק כעבור כ־20 שנה.
מכאן הם טיפסו מעלה־מעלה. הם זכו לפטור משירות צבאי לתלמידי ישיבות, שהפך למעשה לפטור כללי לציבור החרדי. לכך הצטרפו מענקים נדיבים שהלכו וגדלו. יכולתם להתחבר לקואליציה, הן עם מפלגת העבודה (המערך) והן עם הליכוד, העניקה להם עוצמת יתר של "לשון מאזניים". וכך אירע שהרב אברהם שפירא, שכיהן בכנסת מטעם אגודת ישראל, כונה בתקשורת "מנכ"ל המדינה". כיום הגיע כוחם המשותף של החרדים בכנסת ל־18 צירים, יותר מפי ארבעה ממספרם ב־1977.
גידול העוצמה הפוליטית החרדית מציב אתגר כפול בפני הדמוקרטיה הישראלית. ראשית, מבנה הציבור החרדי איננו דמוקרטי, וההנהגה החרדית איננה נבחרת בהליך דמוקרטי. לכך הצטרפה מגמה בהנהגה החרדית להעדיף את האינטרס של החרדים על פני האינטרס הכללי. הנשיא אברהם לינקולן הגדיר דמוקרטיה כ"ממשלה של העם, על ידי העם, למען העם". שלטון דמוקרטי חייב לפעול "למען העם", כלומר למען העם כולו, בניגוד לתופעה הבולטת כיום של פעולה למען השלטון, ולכך שהנהגת ההחרדים בחרה לרתום את השלטון למען המגזר שלה, גם על חשבון אוכלוסיות אחרות.
נכון שנטייה למען ציבור מסוים יכולה להתקיים גם מחוץ למגזר החרדי. פוליטיקאי ממגזר מסוים (למשל, מהפריפריה) יכול לפעול למען המגזר שלו, אך עליו לזכור גם את האינטרס הציבורי הכללי. הדרך שבה נציגי החרדים מנצלים את כוחם הפוליטי חורגת מכל מה שיכול להיחשב מתקבל על הדעת. המאבק למען השתמטות משירות צבאי ממחיש זאת היטב.
ניתן גם ללמוד לא מעט מההתבטאות של שר השיכון יצחק גולדקנופף, שפורסמה בתקשורת, ולפיה "גם מה שחשבו שיהיה לציבור הכללי – אז הוצאנו את זה באיזשהו אופן לציבור החרדי". לאחר מכן הסביר שנהג לפי הכללים. אפילו כך, אין זה מטהר את השרץ. עושק הציבור הכללי למען החרדים משמש לגולדקנופף מקור לגאווה.
בהדרגה נוצרה מציאות שבה מתקבלות בשם הדמוקרטיה החלטות בממשלה ובכנסת ונחקקים חוקים שניתן להניח בוודאות שמרבית הציבור מתנגד להם. למעשה, גם הרוב בכנסת מתנגד להם, אך חלק גדול מרוב זה מצביע בעדם משיקולי קואליציה. כך הדבר לגבי הפטור לחרדים מגיוס וכך לגבי היקף התמיכות המועברות להם.
אנחנו שומעים לא מעט על סכנתה של "עריצות הרוב", בשעה שאנו עדים ל"עריצות המיעוט" ולכניעה של הרוב. היה זה דווקא בית המשפט העליון שריסן באופן חלקי את עוצמת היתר של החרדים. מעבר לכך הגן העליון על הציבור מפני התוצאות הקשות של החקיקה הדתית. הוא נאבק (בינתיים ללא הצלחה רבה) בהשתמטות החרדים מגיוס, והכיר בנישואים אזרחיים של זוגות שהוראות הדין הדתי לא אפשרו להם להינשא בארץ.
באורח פרדוקסלי, היה זה דווקא גוף לא דמוקרטי (כלומר בית המשפט) שביטא בנושאים אלה את עמדות הרוב בציבור (העמדה הדמוקרטית), בעוד המערכת הפוליטית, האמורה להיות דמוקרטית, ביטאה דווקא את עמדות המיעוט הדורסני, בניגוד לעמדת הרוב בציבור.
צורת המשטר הנוכחית הגיעה לנקודת שבר בשנת 1990 ולמה שיצחק רבין כינה "התרגיל המסריח". הממשלה הייתה אז ממשלת אחדות לאומית שבראשה הליכוד בהנהגתו של יצחק שמיר. המערך פרש מהממשלה, שנפלה בהצבעת אי־אמון, ושמעון פרס ניסה להקים ממשלה צרה בעזרת חלק מהחרדים ובאמצעות "רכישת" אחד מחברי הליכוד, אברהם שריר, שהוצעו לו טובות הנאה החורגות מכל היגיון. אבל כאשר פרס ביקש להציג את ממשלתו בכנסת, התברר שהחכ"ים החרדים, שהיו אמורים לתמוך בו, לא הופיעו, והמהלך נכשל. שמיר השמיע את קריאתו הנרגשת, שהפכה חלק מהפולקלור הישראלי, "אברשה, חזור הביתה". ואברשה חזר.
הפרשה גרמה לזעזוע. במהלך חוצה מפלגות התקבלה בכנסת שורה של חוקים שנועדו למנוע את התופעה. האישים המרכזיים במהלך זה כללו את אוריאל לין, יו"ר ועדת חוקה, חוק ומשפט (מהמפלגה הליברלית בליכוד), אמנון רובינשטיין ממרצ וחיים רמון, יו"ר סיעת העבודה. במקביל קמה תנועה להנהגת חוקה, בראשות אוריאל רייכמן.
החקיקה שהתקבלה כללה, בין היתר, חוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה, שקבע כי "מי שכיהן כראש ממשלה שבע שנים רצופות לא יהיה מועמד בבחירות לראש הממשלה שבסמוך לאחר מכן". עוד נקבע בחוק כי "מספר חברי הממשלה, לרבות ראש הממשלה, לא יעלה על 18...".
חקיקה זו כללה גם את חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו", שאותו העלה בית המשפט העליון על נס, ולמעשה שלל מהכנסת את האפשרות לתקנו בדרך שאינה לרוחו של העליון. אולם למרבה הצער החוק לבחירה ישירה של ראש הממשלה לא זכה לשום הגנה. המגבלה על מספר השרים בוטלה כבר בתקופת כהונתו של אהוד ברק בראשות הממשלה. החוק כולו בוטל בשנת 2001 ביוזמת אריאל שרון והוחלף בחוק חדש, ללא מגבלה על מספר השרים וללא מגבלה על תקופת כהונתו של ראש הממשלה. מאז עבר חוק יסוד "הממשלה" שורה של תיקונים, שבמסגרתם הונהגה השיטה המוזרה של ראש ממשלה חליפי. בית המשפט העליון לא התערב. הוא נוהג להתערב כאשר הדבר נוגע לסמכויותיו ולכוחו.
אבל המדובר איננו בשאלה משפטית הנוגעת לבג"ץ, אלא באופיו של המשטר הדמוקרטי בישראל ובשיטת בחירות שתשמור על זכויות מיעוטים, אך לא תעניק לקבוצת מיעוט כלשהי, חרדים או אחרים, אפשרות לשלוט במדינה. בעניין זה יש מקום לשינוי יסודי, שיוכל להתאפשר רק אם נזכה, לאחר הימים הקשים העוברים עלינו, למדינאים בשני המחנות המרכזיים, היכולים לקיים דיון ענייני ביניהם ולהגיע לתוצאות מעשיות. במסגרת זו ניתן יהיה גם להגדיר בצורה סבירה את היחסים בין הרשויות.
כרגע נראית אפשרות זו רחוקה, ולא חסרים כאלה המבקשים להרחיקה עוד יותר, ובכל זאת נקווה שיגיע יום שבו נזכה לתרבות דמוקרטית עניינית והוגנת יותר מזו הנוהגת כיום.
התרעות פיקוד העורף