המכשלה הראשונה היא העובדה שמאז קום המדינה ובכל שנותיו במערכת המשפט, הוא לא הצליח לאתר מועמד מרוקאי לבית המשפט העליון. אפילו השופט אדמונד לוי שהוא עיראקי במוצאו, מונה על אפו ועל חמתו, חרף התנגדותו העזה, בתמורה למינויה של השופטת אילה פרוקצ'יה. ברק העיד על עצמו שהוא יגע ולא מצא. אז שנהיה פתיים ונאמין?
המכשלה השנייה היא היועמ"שית. גם אם הוא חותם על כל מילה של גלי בהרב מיארה, עדיין מדובר ביועמ"שית נעדרת קלאסה. מאז ומתמיד היווה תפקיד היועמ"ש קרש קפיצה לכס בית המשפט העליון. במקרה של בהרב מיארה, התנהלות משפטית ברגל גסה, חד־צדדית ופוליטית – לא רק שלא תסתיים בבית המשפט העליון – אלא אף תוליד שורה של תיקוני חקיקה מגבילים, שיעניקו פרופורציה הולמת לקביעת בג"ץ, שהפכה את היועמ"ש לראש ממשלה בפועל.
המכשלה השלישית היא האג. חשב לו ברק לתומו, שבית הדין הבינלאומי, המתיימר לייצג את הערכים שהוא מאוהב בהם, יפעל על פי הערכים הללו. והנה, להפתעתו, הוא גילה שמערכת המשפט הישראלית, שהוא האמין כי היא מהווה שכפ"ץ של המדינאים והלוחמים – התגלתה כמשענת קנה רצוץ. ראש הממשלה בנימין נתניהו העניק לברק את ההזדמנות להיות השכפ"ץ הזה במו ידיו. הוא ולא מלאך. הוא ולא שרף.
עכשיו, כשמורשתו עומדת בפני סכנת התרסקות – ניסה ברק לצאת לתקשורת ולהציע פשרות. כאן הוא נתקל במכשול נוסף ובלתי צפוי. למכשול הזה קוראים "הרשתות החברתיות". לברק יש דלת פתוחה באמצעי התקשורת. כשהוא רוצה להעביר מסר לאומה – פותחים לו אולפנים בערוצי הטלוויזיה. בכולם. הוא בחר ללכת רק לערוצי השמאל: 11, 12, 13. לא רק משום שכנראה לא לכבודו להגיע לערוץ 14 ולהעניק לו סוג של גושפנקה, אלא בעיקר משום שדבריו, להבנתי, כוונו למחנה השמאל.
אז בעוד הפרשנויות של הראיונות שהעניק לערוצי הטלוויזיה היו שהוא מאיים במלחמת אזרחים, אני שמעתי שם משהו אחר לחלוטין. משהו שקרוב לתחנונים על המורשת שלו. הוא ממש הטיף לשורה של פשרות כדי להימנע ממלחמת אזרחים, שתהיה קרויה על שמו.
הוא הציג מתווה לפשרה בעניין ועדת החקירה על אירועי 7 באוקטובר. הוא הציג מתווה לפשרה בעניין גיוס החרדים. הוא הביע מסר מסויג מכך שבימים טרופים אלו נאלץ ראש הממשלה לבזבז את זמנו בבית המשפט על תיקי האלפים, במקום לנהל את ענייני המדינה.
באופן כללי, נראה למאזין ולצופה נטול הפניות כי הוא מבקש בכל מאודו להביא להשכנת הסכמה רחבה ופשרות בין כל הגורמים המקוטבים: הממשלה, הכנסת, האופוזיציה, המחאה ואפילו מערכת המשפט. המסרים היו רכים כדי להסיג את השיח הציבורי לאחור, לנקודת זמן דמיונית שבה שימש ברק כיועמ"ש של ממשלת מנחם בגין בקמפ דיוויד, בתקופה שבה בגין הואשם על ידי השמאל כמחרחר מלחמות בזמן שעסק בגיבוש הסכם השלום הראשון של ישראל עם מדינה ערבית, הלא היא מצרים.
בעוד אמצעי התקשורת רומסים את ראיון הפשרה וההסכמה – והנה קפצו והחרו אחריהם עוד כמה בני טיפוחים של ברק, שניסו לעלות על רבם. התבטאויות ממשיכי דרכו הן עדות נוספת למגבלות הכוח וליכולת לשלוט במה יעשו אחרים תוך התבססות על הבלי הפה והפסיקה שלך בחלוף השנים. כך יצא שדורית ביניש ופרוקצ'יה החליטו שהגיע גם הזמן שלהן להביע את דעתן על האירועים הפנימיים העצימים שמתרחשים בימים אלו. ביניש סבורה שמרי אזרחי הוא כלי לגיטימי בגבולות החוק. פרוקצ'יה נועזת ממנה ומתירה גם פעילות בניגוד לחוק. עכשיו נותר לחכות ולראות מה יגידו עוד כמה שופטי עליון בדימוס, שטרם התבטאו, וכדי לבלוט יצטרכו להקצין מסרים.
אני לא מקנא באהרן ברק. הקשבתי בקשב רב לריאיון איתו בפודקאסט עם תמר אלמוג. הבנתי בפעם האלף שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. כל מה שנותר לברק כיום זה לעשות חשבון נפש, המבוסס על ההבנה החדשה של מגבלות הכוח.
כשאתה צעיר וקובע קביעות מרחיקות לכת כמו "הכל שפיט", אתה לא יכול להביא בחשבון את ההשלכות העתידיות של המילים שהגית. המילים "הכל שפיט" הפכו להיות תחליף ל"הכל משיל". כאשר אין מדובר בפעולה הנוגדת חוק מפורש, אין זה מעניינו של בית המשפט להתערב ולהצר את צעדיהן של הרשויות.
אחת הדרכים הפשוטות ביותר היא לוותר על השליטה המוחלטת במינוי השופטים. בנושא הזה ברק לא הציע שום פשרה, ואני חושד שכל שיח הפשרה שהוא ניהל מול המצלמות נועד להסוות בדיוק את הסוגיה הזאת, ושהוא עדיין חי בלה לה לנד של אחיזה במוסרות הכוח בכל הכוח. אם ברק עדיין סבור שכשהימין בשלטון – האופוזיציה צריכה להחזיק זכות וטו על מינוי שופטים, אבל כשהשמאל בשלטון – באפשרותו למנות את מי שהוא רוצה – כנראה הוא עדיין לא הפיק את הלקחים על מגבלות הכוח.
ברק אולי לא באמת מבין שלהיות שופט עליון זה לא להיות עליון. זה להבין, בין השאר, שההמונים הם לא כאלה נבערים. שהם יודעים במי הם בוחרים. זה לסמוך על נציגי העם שהם מבקשים לשרת את העם, ולו משום שהם רוצים להיבחר שוב. זה להבין ששופטים יכולים להיות מצוינים, גם אם הם בעלי השקפת עולם שונה משלך. זה לסמוך על הדמוקרטיה ועל ההליך הדמוקרטי ולא לנסות להחליף אותם בשלטון אבסולוטי נאור.
התרעות פיקוד העורף