שלשום, בחדר הסגלגל שבבית הלבן, זה נראה כמו סצנה הלקוחה מ"דון קישוט", יצירתו הנפלאה של מיגל דה סרוואנטס, אחד מרבי־המכר הטובים ביותר בכל הזמנים. דונלד טראמפ, בתפקיד דון קישוט, הצליח להיכנס נפלא לדמותו של האביר ללא חת, כפי שהצטיירה על ידי סרוואנטס, גיבור־על שהדמיון הנפלא שלו מניע אותו להגשים את חלומותיו ולצאת במלוא עוזו ליישם את הרפתקאותיו. הדמיון הנפלא גם מספק לו את האומץ להתמודד עם כל סכנה, עם כל מי ומה שניצב בדרכו, ועם החלטות שבעיני אנשים רגילים ונורמליים נראות דמיוניות עד לא הגיוניות.
בנימין נתניהו, שגילם בסצנה הזו את דמותו של סנצ'ו פאנסה, נושא הכלים הנאמן והמסור שמלווה באדיקות את אדונו דון קישוט, השתלב גם הוא נפלא בתפקיד המשרת הכנוע, הסוגד לאדונו, והשלים בכך את התמונה הסוריאליסטית שקיבלנו מהמפגש הזה. נתניהו הותיר תחושה לאורך כל הסצנה הזו שהוא רק מייחל לסיומה, תחושה שדבריו של אדונו טראמפ רק מביכים אותו, מגמדים אותו, כבר מרגעי הפתיחה של הסצנה.
כשטראמפ הודיע, די במפתיע, על סבב השיחות הצפויות להיפתח בשבת הקרובה עם האיראנים בנושא הגרעין, נתניהו כסנצ'ו פאנסה, נאמן לתפקידו כנושא הכלים וכמשרת נאמן, הקפיד לשמור על איפוק, זכר היטב את המחיר ששילם נשיא אוקראינה זלנסקי על חוסר נימוס כלפי טראמפ, ודאג שחלילה לא יעורר את חמת אדונו, שאכן גמל לו על כך בדברי הלל ושבח, כפי שנוהגים בדרך כלל אדונים במשרתים נאמנים ומסורים.
לא צריך כאן דמיון מפותח כמו זה של דון קישוט כדי לנחש מה היה קורה היום במדינת ישראל, אילו בסצנה הזו, בחדר הסגלגל, בתפקיד הנשיא האמריקאי היה יושב ג'ו ביידן, ובתפקיד ראש הממשלה נתניהו היו שם נפתלי בנט או יאיר לפיד. כמה קבין של בוז, זלזול, רפש וזעם היו נשפכים עליהם אחרי מפגש כזה? איזו מהומה היית מתחוללת כאן סביב הממשלה הכושלת של השמאל, וכמה קיטונות של זעם היו מופנים לעבר הנשיא האמריקאי הרופס?
ופה, ממפגש שלא הניב כלום, כי לא היה בו כלום, שקט ודממה - הכל נבלע. זה היה מפגש שהדבר היחיד שהותיר מאחוריו היו שתי שאלות: בשביל מה נתניהו טס בחיפזון ובלהט כזה מגדות הדנובה לוושינגטון? בשביל מה טראמפ הזעיק את נתניהו לבית הלבן? נתניהו למעשה חזר משם בלי כלום, בלי להשיג אפילו קמצוץ של הישג, גם לא הנחה קטנה על 17 אחוזי המכסים שטראמפ הטיל על היצוא הישראלי, בלי כל בשורה ופתרון מעשי לבעיית החטופים, בלי לתת מענה ליום שאחרי ברצועת עזה, בלי הבטחה אמריקאית לתת מענה לבעיה הסורית.
טראמפ, שנהנה לדבר ללא הפסקה ולהפליג בסיפורים בעיקר על מעשיו ונפלאותיו, הוכיח באופן ברור שהוא אכן הכי קרוב לדמותו המיתולוגית של דון קישוט. הרבה דמיון, הרבה פנטזיות, הרבה ניצחונות בקרבות שעדין לא החלו.
אצל מי שנוטה לראות צל הרים כהרים, כפי שהוא רואה את חופי עזה כמו את חופי הונג קונג, אבל בלי עזתים כמובן - וכנאמר בספר תהילים, "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה", בפסוק שמזהיר מפני האשליה שהישועה תגיע מאדם שאין לו את היכולות להושיע - השיחות של האמריקאים עם האיראנים, שנקבעו מאחורי גבה של ממשלת ישראל בנושא הרגיש ביותר לקיומה של מדינת ישראל, חייבות להדליק את כל הנורות האדומות. טראמפ, כמו טראמפ, דואג לפני הכל לטראמפ ולאינטרסים שלו. האיראנים שכבר הוליכו שולל בנושא הגרעין רבים וטובים, מנצלים את התקופה ואת מצבם הקשה שאליו נקלעו בעקבות המאבק בישראל כדי להרחיק את האיומים והסכנות מעליהם, והשיחות הצפויות עם האמריקאים מהוות עבורם קרש הצלה ורווח של זמן יקר להרחקת האיום מעליהם.
כאן היה צפוי להישמע קולו של נתניהו, שבמשך כ־20 שנה מפמפם לעם ישראל על האיום הקיומי שלנו מהגרעין האיראני. נתניהו, שתמך במאי 2018 בהודעת הנשיא טראמפ על פרישת ארה"ב מהסכם הגרעין עם איראן, שותק היום, במקום להתקומם ולהזהיר את טראמפ מהשיחות הללו. סנצ'ו פאנסה כבר אמרנו? אמרנו.