כדי לשנות את מערכת ההפעלה של החברה הישראלית, הממשלה מבינה שעליה לשנות לא רק את מוקדי הכוח, אלא את נאמנותם – מהממלכה למלך. ובעודה עוסקת בהשתלטות על מוקדי הכוח, הממשלה עושה שימוש במשאבי התקציב כדי לשנות את התנהלות החברה כולה.
בעזרת תמריצים כלכליים היא מעודדת את אלו שרואים באפליה דבר חיובי לגרום לכל השאר לחשוב כמוהם. למשל, בזמן מלחמה, כשהציבור נדרש לשאת בעול מיסים גבוהים, הממשלה מחלקת מיליארדים לעמותות ולגופים המקושרים למפלגת הציונות הדתית במטרה להשפיע על הצביון החברתי בישראל. במשרדי הממשלה צצים לפתע מענקים למנהלות זהות יהודית ונעשים מאמצים לתמוך בחינוך ובערכים דתיים. דוגמה בולטת היא הקצאת כ־400 מיליון שקלים לפרויקטים שמטרתם תמיכה בערכי הזרם השמרני בקרב אוכלוסייה שאינה מסורתית.
כחלק מהשפעת התקציב, מנהלת הזהות היהודית של אבי מעוז פועלת בבתי ספר ממלכתיים כדי למנוע הכנסת תכנים המוגדרים “ליברליים” או “פרוגרסיביים”. הכספים הקואליציוניים כוללים גם מענקים של 54 מיליון שקלים לחיזוק החמ”ד (חינוך ממלכתי דתי), כשהמטרה היא העדפת החינוך הדתי על פני החינוך הממלכתי הכללי. כאן נוצר מצב שבו הורים מסורתיים יעדיפו לשלוח את ילדיהם לחינוך דתי בשל איכות ההשכלה.
במקביל לפערים המתרקמים בחינוך, מורים ומנהלים בחינוך הממלכתי הכללי נדרשים להתאים את עמדותיהם לערכי הממשלה כדי לא לדלל את תקציביהם. כך, תיכונים כגימנסיה הרצליה בתל אביב מאוימים בקיצוצים אם יקדמו עמדות המנוגדות לערכים הלאומניים של הממשלה, בעוד שבתי ספר דתיים מתקבלים בחום.
תהליך זה משפיע על מערכת החינוך כולה, שבה הדגשים משתנים לערכים לאומניים המובילים לירידה בשוויון. במקביל לכך, מתקיימת הפעלת לחצים על מורים ומתבצעים שינויים בעבודה המקצועית, מה שמקנה למערכת החינוך אופי חדש.
אם כך, תקציב המדינה מהווה את הזרוע הכלכלית להשלמת השינויים המשפטיים והתרבותיים שהממשלה רואה בהם הכרחיים למימוש החזון הלאומי. באופן זה, החברה הישראלית חווה התפתחות שבה הדמוקרטיה הליברלית מאבדת את מעמדה כיסוד מרכזי, והשוויון נעלם בהדרגה. יש הבחנה ברורה בין נאמנים ללא נאמנים, ומי שמקפיד להיות נאמן לדעות הממשלה זוכה בתמיכות גבוהות יותר, דבר שרק מעמיק את הפערים ההולכים ומתרקמים.
התרעות פיקוד העורף