כמו דברים רבים בחיי גם לטרנד הצפייה בסדרות הגעתי מאוחר. לא נעים לי להודות, אבל רק לפני חצי שנה צפיתי בסדרה ״המשרד״, שממש השבוע (כך גיליתי בפודקאסט שאני נוהג להאזין לו) חגגה 20 שנים.
דבר נוסף שקרה ממש השבוע זה שלראשונה בחיי עשיתי בייביסיטר לאחיינית החדשה שלי. היא בת שלושה חודשים ובזכותה נזכרתי מה זה להיות ער בלילות וללכת עם הצאצא הלוך וחזור ברחבי הבית כשהוא נמצא על ידיי. מזל גדול יש לי שחלק ניכר מהבית שלי הוא מסדרון אחד ארוך (מה שמזכיר קצת את המראה הקבוע שרואים בסדרות תיעודיות על ה־death row) ויש לי היכן לצעוד.
כמו אז בזמנו, כשהלכתי הלוך ושוב בלילות עם ילדיי שלי כשהיו קטנים יותר, גם עם האחיינית הלכתי על הקו במסדרון כשאני מדקלם לה את התרגום המקורי שלי לשיר “walk the line" של ג'וני קאש, שיר מתאים מאוד לסיטואציה. ״אני שומר על עיניי פקוחות כל הזמן / אני שומר על החבל שלא ייקרע / בגלל שאת שלי עכשיו / אני הולך על הקו".
בין לבין אני מספר פרטי מידע שחשוב שכל עולל שנמצא על הידיים שלי יידע: יש לי שם אמצעי (עמוס), אני שונא חדרי כושר, שהפרינט מת ושכשהייתי בכיתה ו' עברתי קורס גישור ואפילו ניסיתי לגשר בין ילד מכיתה ד'2 לילד מ־ד'4. הגישור לא ממש הצליח ושני הילדים כמעט הרגו אחד את השני במכות.
בדרך כלל אחרי רבע עד חצי שעה של הסתובבות במסדרון על הידיים, התינוק הרך כבר עוצם את עיניו ואני מניח אותו בעריסה או בעגלה ומתפנה לרגע הגדול שבמסגרתו אני מרשה לעצמי להימתח על המיטה, להדליק את הממיר ולהישאב אל תוך עולם הסדרות בו אני משלים פערים. אני צופה כרגע ב״בית הקלפים״ שלא ראיתי בזמן אמת ומגלה שם עלילה בטעם חמוץ־מר בניחוח גבעת הקפיטול בוושינגטון.
ברור לכל שזוהי סדרה מומצאת, אולם האמת של הפוליטיקה לא רחוקה ממה שאנחנו רואים על המסך מדי יום. ברור לכל כי אין גבול לשחיתות ולתאוות הכוח - גם בסדרה וגם במציאות. מי שצופה ב"בית הקלפים" לא אמור לרצות להביא ילדים לעולם. האמירה הגדולה והנחרצת ביותר של הסדרה היא שאין דבר יותר נצחי מהשחיתות, אמירה שלא מתמזגת טוב עם ילודה.
הסדרות שהשלמתי עוד לפני "בית הקלפים", ולא ראיתי בזמן אמת אלא רק עכשיו, מאז שהתחלתי להישאב לעולם הסדרות, הן: "עמוק באדמה", "הסמויה".
מה שמפתיע זה שאני באופיי בכלל לא אדם של סדרות (אף שכתבתי אחת כזו בעצמי). כבר שנים שאנשים סביבי מדברים על כל מיני סדרות עם ניצוץ בעיניים ומשתמשים בכל מיני ביטויים כמו “יצירת מופת", “הברקה", ואפילו “אורגזמה טלוויזיונית" ואילו אני תמיד הייתי בצד, מחוץ לשיח הזה. מבחירה.
לא ראיתי את "הסופרנוס", גם לא את "הפמליה" או "האוס", וגם לא את "מד מן" או את "משחקי הכס" וגם את "שובר שורות" לא ראיתי - שהיא הסדרה שלא משנה כמה אשלים פערים אני לא הולך לצפות בה מטעמי נוחות רגשית שקשורים לעולמות הנרקוטיים שמהם הגעתי. הסם שעומד בבסיס עלילת הסדרה הזאת - קריסטל מת' - הוא כנראה הסם היחיד שאני מפחד ממנו (וטוב שכך).
כיוון שהסם הזה לא קיים בארץ (לפחות לא כשאני הייתי בשימוש פעיל), יצא לי לפגוש אותו ולהבין את עוצמתו רק כשהייתי במכון הגמילה בארצות הברית (שם יש יותר מעבדות קריסטל מת׳ ממאפיות ופיצוציות). זה היה כשג'ימי, ילד מתוק מפלורידה שבא ממשפחה יהודית, ברח יום אחד מהמכון לטובת יום כיף בחיק הקריסטל מת' בחוף וניס וחזר בערב כשישבנו כולנו, הנגמלים, בשולחן ארוחת הערב. זה היה מראה זוועתי.
ניתן לומר שההתדרדרות בקרב חובבי הקריסטל מת' היא הקשה ביותר. זה החומר האכזרי מכולם ולכן אני נמנע, בתור מכור לשעבר, להעמיק בעלילה מרופדת בקריסטל מת׳ ולא אצפה ב"שובר שורות". שברתי מספיק שורות בחיי.
התרעות פיקוד העורף