בלתי נתפס שאצלנו עולם כמנהגו נוהג, הכל נמשך כרגיל, העיתונים מלאים בהמלצות איפה לקנות לחג, לאן לטייל, לאן לטוס. איך ייתכן שכל הכותרות לא עוסקות בהם, בחטופים, באחינו היקרים?
איך ייתכן שכל מקבלי ההחלטות שלנו לא מגויסים למשימה הקדושה הזו, להשיב בנים לגבולם? איך ייתכן שמנהיגים מסביב לגלובוס עוסקים בסוגיה הזו יותר ממנהיגינו? מדוע משפחות החטופים היקרות צריכות לרוץ לבירות עולם כדי להתחנן על נפש ילדיהן, ומנהיגינו לא?
אני שומעת כל הזמן מכם, מקבלי ההחלטות, שאתם נבחרתם, וששומרי הסף, לשיטתכם, מפריעים לכם למשול. אני לא ראיתי משהו שמפריע לכם לשמור עלינו. לרוץ מראש מדינה לראש מדינה כדי לשכנע אותם בצדקתנו. אני לא שמעתי משהו שעוצר בעדכם מלשקם חבלי ארץ שנשרפו, שנעקרו. אני לא שומעת משהו שמפריע לכם לבוא ולחבק את השבים מהתופת, את ההורים השכולים.
אני מדברת מניסיון ארוך שנים במסדרונות השלטון. עברנו תקופות קשות וראיתי מנהיגים בעבודתם. מנהיגים שמיד התגייסו לסייע, שנלחמו בכל במה בינלאומית למען המדינה, שחיבקו בני משפחה שכולים וסייעו להם בכל דרך אפשרית.
מנהיגים שידעו להשפיל עיניים כשצריך ולבקש סליחה ומחילה. שעצרו הכל ורצו, גם אם המשימה הייתה קשה ובלתי אפשרית. וכן, גם כאלה ששילמו את המחיר. שהודו בטעויות ועזבו בבושת פנים.
בחג החירות הזה אתם צריכים לעשות חשבון נפש נוקב, בלי שטיקים ובלי טריקים. פשוט להבין את עומק השבר ואת המצב לאשורו. היסטוריונים ומומחים למזרח התיכון שמסתכלים על התקופה הזו, על המרחב כאן סביבנו, מספרים לנו שזו שעת רצון – הזדמנות היסטורית לשנות את פני האזור.
בריתות אסטרטגיות שנרקמות, צירי רשע שהתמוטטו, מנהיגות גלובלית חדשה, ועוד כהנה וכהנה מילים, מושגים ומהלכים גדולים שאורכים זמן. ואני רוצה להזכיר שלחטופינו במנהרות אין זמן. שם זה נמדד בדקות, בנשימות כבדות, בהישרדות.
לכבוד חג החירות המיוחד הזה, הפסח שכמעט לא פסח על אף אחד בעוטף, אני רוצה להציע הצעה לכל אחד מאיתנו הישראלים – מההנהגה ועד אחרון האזרחים. לעצור לרגע ולהחליט שלא עוסקים בשום דבר פרט להצלת החטופים. שבוע־שבועיים – ואני בטוחה שעם היצירתיות שלנו, עם התחכום, עם החברים מעבר לים – וגם קצת אהבה לא תזיק, כן אהבת חינם – התכווננות ורצון, אפשר יהיה לקבל את כולם בזרועות פתוחות, בחיבוקים חמים בבית.
או אז אפשר יהיה להגיד בלב שלם: חג חירות שמח!
התרעות פיקוד העורף