אחרי יותר מ־500 ימים שבהם ראש הממשלה נתניהו ניצל את מצב החירום הלאומי כדי להימנע מללכת לבחירות, לרמוס חקירות ולהחזיק בשלטון למרות כישלונו הקטסטרופלי ב־7 באוקטובר, הוא מניח לנו לחזור לשגרה.
מבחינתו, מתברר, הכנענו את אויבינו מספיק כדי שהוא יוכל להתגולל על רשויות הביטחון ושלטון החוק, לדכא את רוחם של חיילי המילואים תוך סירוב להתייחס למצוקתם, ואף לקבל בסובלנות את השתמטות החרדים מגיוס – ובלבד שהקואליציה שלו תמשיך לקרטע הלאה. התנהגות זו מצדיקה את הדרישה הרוֹוחת לבחירות עכשיו. לנוכח הצורך הדחוף בהתחדשות לאומית, ראש הממשלה חייב לפרוש – וכמוהו מנהיגי האופוזיציה הכושלים, שגם אותם עיוורה "הקונספציה": בני גנץ, יאיר לפיד ויאיר גולן.
לישראלים נמאס מנתניהו, מהפלגנות שלו, מהבוז שלו לדמוקרטיה, מסירובו לקבל אחריות על 7 באוקטובר ועוד אסונות. כמעט שלושה רבעים מהישראלים רוצים שיתפטר. למרבה הצער, בצד השמאלי ממשיכים להפגין ותו לא. לא סיפרו להם? לרוב הישראלים נמאס גם מחסימות התנועה ומהזעם חסר התוחלת.
המפגינים למען החטופים חיבלו במטרות שלהם עצמם בכך שהחלישו את עמדת המיקוח של ישראל, כשהם מטרידים את נבחרי הציבור בבתיהם במקום להפגין בשגרירויות קטאר ברחבי העולם. כעת, כמה פנאטים ממשיכים להרתיח את רוב האזרחים, להזין את ההזיות הפרנואידיות של הביביסטים על אליטות האשכנזים המתנשאים, והכי מדהים: מיהו הקדוש המעונה של המפגינים עכשיו? ראש השב"כ, שגם הוא, כמו ביבי, צריך להתפטר אחרי כישלונו ב־7 באוקטובר.
הגיע הזמן שמנהיגים אחרים יעמדו בראש המדינה. החיפוש אחר מנהיגים חדשים לא צריך להסתכם בנבחרת החלומות של כולנו, המילואימניקים. הגיע הזמן לגיוון אתני וגיאוגרפי. בואו נמצא גם מנהיגי אופוזיציה אחרים – לא רק מקרב הקפלניסטים.
ובואו נשנה את המנגינה. די לטעון שהדמוקרטיה "מתה" בשעה שהמפגינים מממשים את זכותם הדמוקרטית להפגין, לצעוק בהתלהבות אוטומטית את ההפך מכל דבר שנתניהו אומר, ולתת לזעם עליו לעוור את עיניהם. כל זה לא משנה כלום, אלא רק מרחיב את השסעים. צריך לנסח חזון חיובי, שיאחד אותנו סביב הערכים המשותפים של גורלנו המשותף. בואו נפסיק לאיים שלא נשרת, לא נשלם מיסים, לא נהיה פטריוטים. זה מערער את הביקורת המוצדקת על סרבני הגיוס החרדים.
במקום זאת, מוטב לארגן רגעים בלתי מפלגתיים של דממה בצוהרי היום, פשוט כדי לדרוש בחירות. לעצור הכל לרגע, להפגין כוח, לתפוס את הקשב, למזער את הנזק. ואז לארגן חוגי בית שיתעלו מעל שמאל־ימין, דתיים־חילונים או השתייכות אתנית כלשהי, ושם לנסח סדר יום פוליטי משותף, ישראלי וציוני, לקראת עידן חדש – עם מנהיגים חדשים.
הכותב הוא עמית בכיר במכון למדיניות העם היהודי (JPPI)