ביום שבו התכנס בית המשפט העליון לדון בעתירות נגד ראש הממשלה התבהרה תמונה מדאיגה של משבר חוקתי עמוק. העותרים הציגו טענות כבדות משקל: נחקר אינו יכול לפטר את חוקריו, וראש הממשלה נמצא בניגוד עניינים חמור המסכן את ביטחון המדינה, חיי החטופים, הכלכלה והחברה בישראל.
שאלתה המהדהדת של השופטת דפנה ברק־ארז מציבה את הדילמה בבהירות: מדוע שלא תושלם תחילה חקירת פרשת “קטארגייט”, ורק לאחר מכן תישקל החלפת בעלי תפקידים, כראש השב”כ? שאלה זו אינה רק רטורית, אלא צריכה להפוך לעיקרון מנחה בפסיקה.
חקירת “קטארגייט”, שקשה להפריז בחומרתה, מתמקדת בלב לשכת ראש הממשלה, ובעת מלחמה. עדויות מטרידות של ראשי שב”כ בהווה ובעבר חושפות דרישות בלתי חוקיות על פניהן: לכתיבת המלצות סרק ולפסילת שר מהשתתפות בקבינט הביטחוני. כל אלה מעידים, לכאורה, על ערעור יכולת קבלת ההחלטות של ראש הממשלה ועל טשטוש הגבול בין ממלכתיות לרודנות.
הניסיון לצמצם את הסוגיה לפגם פרוצדורלי של היעדר שימוע בלבד משקף את עומק המשבר. תרבות של הפקרות, שקר, מניפולציות תקשורתיות וכוחנות הפכה לנורמה שלטונית. בית המשפט העליון נדרש להתייצב כקו הגנה אחרון על הדמוקרטיה הישראלית.
האנומליה צורמת במיוחד: ממשלה האחראית למחדל הביטחוני הגדול בתולדות המדינה מסרבת להקים ועדת חקירה ולקחת אחריות, אך בו זמנית היא תוקפת בחריפות כל גורם המבקר אותה. התאהבות הקואליציה במלחמת הישרדות אינסופית, תוך ניסיון מתמשך לפגוע בהפרדת הרשויות, הביאו למחזות מבישים אף באולם בית המשפט עצמו. האירועים המצערים בפתח הדיון – התפרעות המון מוסת, התנהגות בלתי הולמת של חברת כנסת – מחדדים את הסכנה.
לאחר שהמחאה והאופוזיציה פועלות לכך לאורך שנתיים, כעת מוטלת על בית המשפט העליון האחריות לשים גבול להתנהלות שלטונית רקובה מיסודה. החלטה לעצור את הפיטורים הבלתי חוקיים של ראש השב”כ היא רק ההתחלה. אסור לאפשר התנהלות כוחנית נגד היועצת המשפטית לממשלה, וחיוני לוודא שפרשת “קטארגייט” תיחקר לעומקה ותמוצה, ללא כל התערבות פוליטית.
זו העת להתייצבות של בית המשפט העליון בחזית המאבק על דמותה של ישראל כמדינה דמוקרטית. רק כך נוכל להבטיח כי שלטון החוק – ולא שלטון האיש – ימשיך להנחות את חיינו המשותפים כאומה.
הכותבת היא חברת כנסת לשעבר