כל איש חינוך בן דורנו שואל את השאלה, לשם מה אנחנו מספרים כיום לדור הצעיר את סיפור השואה? כ־120 אלף ניצולים וניצולות, קצת יותר מ־1% מאוכלוסיית ישראל, שרדו עד ליום השואה תשפ”ה. גם למענם אנחנו מספרים את סיפור השואה באוזני הנכדים והנינים. במסגרת החינוך לסולידריות לאומית ולכבוד האדם אנו רוצים שילדינו יכבדו את בני ה־90 ומעלה שחוו את הנורא מכל, התמודדו והצליחו להגיע עד ימינו אלה.

מצד שני, אומרים חלק מאיתנו, הארץ מלאה בסובלים חדשים: הנפגעים ב־7 באוקטובר, חיילים ששבו משדה הקרב ורבים נוספים. האם לא הגיע הזמן לכך שנזיז את ההיסטוריה הצידה ונתמקד בסובלים החדשים?

החינוך לכבוד האדם בכלל ולכבוד הזקן בפרט איננו עולה בקנה אחד עם “הזזתם” של ניצולי השואה לשולי השיח הציבורי בישראל. הטראומה שלהם לא פסקה מעולם, וחלה עלינו חובה לאומית ואנושית לחבק אותם עד יום אחרון. מה עוד שלפי ערכינו, לא קיימת כל חובה לבחור בין סובלים אחדים ובין סובלים אחרים.

שימורו של זכר השואה נועד גם להכיר בכל דור בייחודו של אירוע זה: בכוח העמידה המדהים של רוב היהודים. באפשרות שיקומו רוצחים “מקצועיים” מקרב חברה שפויה. ברצח המוני המתפרש על פני שתי יבשות ו־24 ארצות. בשלילת צלם אנוש באצטלה פסאודו־מדעית. במעבר מדמוקרטיה לרודנות ולרצח עם. אם נדחק כל זאת לקרן זווית, נתעלם מלקחים מעשיים הצופים פני עתיד.

כאחד האמצעים החינוכיים אפשר בהחלט להשתמש במסע לפולין, אם כי ניתן לחנך ילדים בנושא כהלכה גם בישראל. את המסע הזה אפשר לתרגם לערכים שהנחלתם מהווה את מטרת החינוך הממלכתי: יהדות, ציונות, הומניזם. הבעיה היא בכך שניתן לתרגם את החוויה גם לערכים שונים בתכלית. האחריות לפעול בכיוון הראשון מוטלת על המחנכים ועל המדריכים.

מרכיב ערכי חשוב במסעות לפולין הוא שילובם של ילדי עניים וילדי עשירים בכל משלחת. בית הספר צריך לדאוג לכך שמאף תלמיד לא תישלל האפשרות להשתתף במסע מסיבה כלכלית. יהיה זה מסר אנושי שבכוחו להשיג חלק ממטרות המסע עוד בטרם ימריא המטוס.

 החינוך בעקבות השואה הוא דרך נוספת לגידול ילדים וילדות במדינת ישראל, שיהיו נאמנים ליהודים החיים והמתים ולמורשתם, שיהיו לאזרחים נאמנים ושיכבדו כל אדם על פני כדור הארץ. נגדל בני אדם שיהיו בכל ליבם אנטי־נאצים בשני מובנים: עוינים לנאצים שונאי העם היהודי, ומתנגדים לנאציזם בהיותו תורה גזענית ורצחנית. ללא כל יסוד של תמימות, נמשיך לחנך לערך חיי האדם ולשוויון ערכו.

הכותב הוא מנהל תיכון מקיף יהוד, יו"ר עמותת "עמך" לתמיכה נפשית וחברתית בניצולי השואה ובדור השני