כדאי להציג את הנתונים כדי להבין את גודל השעה: בשנת 2022 נרצחו בחברה הערבית 111 איש. מאז העקומה רק עולה כשבשנת 2024 נרצחו 239 בני אדם. השנה עומד מניין הקורבנות, נכון לרגע כתיבת שורות אלה, על 74 נרצחים. לפי נתוני קבוצת המחקר “תמרור”, רוב הקורבנות הם צעירים בגילי 25־39. 5% מהקורבנות הם ילדים ונשים. בשנה שעברה נרצחו 22 נשים בחברה הערבית.
אלו נתונים איומים שאי אפשר לקבל. מדובר בחיי אדם. החברה הערבית איננה “החצר האחורית” של המדינה ובכל מקרה, מה שקורה שם סופו שיעבור לחצרות אחרות. כמויות מסחריות של כלי נשק מגיעות לידיים עברייניות והופכות לכלי רצח. ראינו מקרים מחרידים של פיצוצי כלי רכב במרכזי ערים בארץ שגבו מחיר בגוף ובנפש גם מעוברי אורח תמימים. זה כבר לא קורה רק בערים ערביות, הפשיעה מחלחלת לכל עיר בישראל. בביטחון מלא וללא מעצורים נכנסים רוצחים למקומות מסחר ויורים בקורבנות לעיני אזרחים המומים. במשטרת ישראל “לא סופרים גופות” ונראה שהם גם לא סופרים את נפגעי הטראומה בשל הפשע המשתולל ברחובות.
אם מפכ”ל המשטרה לוי מתחייב לשמור על הדמוקרטיה, הוא מחויב גם לתת מענה מלא ושוויוני לפשיעה בכל חלקי החברה בישראל. היות שהחברה הערבית היא המדממת מכולן – אליה יש להזרים תקציבי עתק, כוח אדם, משאבים וחשיבה יצירתית, כדי למגר אחת ולתמיד את האלימות שמשתוללת שם ופוגעת בכל המדינה. יש במשטרה אנשים מסורים ומוכשרים, אמצעים מתקדמים ומוטיבציה. אם ראש עיריית ניו יורק רודי ג’וליאני הצליח לפני 30 שנה לנקות את רחובות העיר מפשיעה, גם אצלנו זה אפשרי.
התרעות פיקוד העורף