האלימות ברצועת עזה ובגדה המערבית: התקשורת הישראלית לא מתפקדת

אפשר לראות בכך הקשחת לב בתקופה כואבת ומאיימת, אבל ספק אם זהו הסבר המניח את הדעת, ובעיקר את הנפש, או כל איבר אחר שהמצפון מסתתר בו.

גם צוק העיתים ועשן הקרב אינם מצליחים להסוות את שוויון הנפש, בואך ההסכמה שבשתיקה ועד שביעות רצון, שבהם מתקבלים בציבור הרחב, הרחב מדי, מעשי הרג והרס שמבצעים חיילים וגם אזרחים ברצועת עזה וגם בגדה המערבית, כחלק מהמלחמה או בחסותה. סקירה כללית של השיחות, הדיונים, הדיווחים, הוויכוחים, יוצרת רושם עז שההיבט המוסרי, ההומני, כמו נעלם מחיינו. נשטף בזרם שוצף של זעם ונקם, לאומנות וקנאות – וטָבַע. התאיין.

בגדה משתוללות מיליציות יהודיות, מבצעות פרעות ביישובים פלסטיניים, לא אחת (ולא שתיים, ולא שלוש) כשהן מצוידות היטב לא רק באמצעי פוגרום, אלא באמצעי חיוני לא פחות – העלמת עין של כוחות ביטחון בשטח, ואף סיוע פסיבי או אקטיבי. צה"ל הרשמי, כמו משטרת ישראל, נוטה להתנער, לגנות, "להכריז על חקירה", אבל פלוגות המחץ האזרחיות בשלהן, ברוך השם.

וברצועת עזה, דווקא ולא במקרה אחרי שכבר נחתמה העסקה לשחרור החטופים, פוצצה הפסקת האש בתקיפות צה"ל שגבו את חייהם של המוני תושבים, כולל ילדים ונשים, וטרנספרו המונים אחרים מבתיהם. זאת, בצד אירועי "שוליים" מחרידים כאותו דיווח מטריד ולא ממש מוסבר על הרג 15 פרמדיקים ועובדי סיוע וקבורתם בחול. ההרג, שבמקרים מסוימים ובתנאים מסוימים הוא אומנם תוצר לוואי בלתי נמנע של לחימה, זועק כאן לא רק בשל ממדיו. הוא זועק כיוון שהמלחמה הזו מזמן אינה כורח ביטחוני, אלא רק פעולת הסחה מפלצתית לדחייתם של בחירות, ועדת חקירה ופסק דין פלילי, על גבם ועל חייהם של חטופים ישראלים ותושבים עזתים.

ואי שם "באזרחות", בעורף הישראלי, האלימות הקיצונית, שחלקה אלימות לשמה, נענית במשיכת כתפיים או בשינוי נושא השיחה. אפילו תירוצים בנוסח ההבל "אין חפים מפשע בעזה" (על מאות אלפי תינוקותיה וילדיה), או "אנחנו נמנעים מפגיעה ככל יכולתנו", כבר אינם נשמעים. וכן, חמאס המתועב עדיין מתערבב באוכלוסייה אזרחית, ועדיין נוטה להקריב אותה – ועדיין, אין בכך כדי להצדיק את "התוצאות".

בהזדמנות זו, ומעל פלטפורמה תקשורתית זו, אסור להתעלם מתפקידה, או שמא מאי־תפקודה, של התקשורת הישראלית בנושא. באופן כללי, להוציא הבלחות קלות, העיתונות אינה מציגה, אינה מספרת ובוודאי אינה דנה באירועים החריגים, שאינם באמת חריגים.

על רקע פיתולי ההיסטוריה, ממזרה שכמותה, קשה לגרש את השאלה המנקרת במוח, אם וכיצד ישפוט אותנו דור נכדינו, אם לא בנינו, בראי הזמן. בינתיים, הסכנה היא שְמה שקורה כאן לנו, בתוך תוכנו, הוא בלתי הפיך. שהנזק האגבי שנגרם לדמותנו יהיה לימים העיקר. ומי שטוען כי פיתחנו עור של פיל, מדבר שטויות. פיתחנו עור של קרנף.