מה רצה איגוד העיתונאים האוקראינים, שפעל מחוץ לאוקראינה, מחבר מערכת העיתון “חרות", ד"ר אב"א אחימאיר? במכתב שנשלח ממינכן שבגרמניה, ב־15 ביולי 1958, בארבעה עמודים כתובים באנגלית, מביע האיגוד הגולה מארצו את דאגתו מיחסי היהודים והאוקראינים, ומבקש את השפעתו למען שיפורם.
להזכיר: באותה עת הייתה אוקראינה תחת השלטון הסובייטי, כחלק מברית המועצות. את האיגוד הטרידה העובדה, כפי שהוא מציין, שמנהיגים יהודים מסוימים טענו “באופן מעוות", כי מנהיגים אוקראינים מסוימים ארגנו פוגרומים במהלך מלחמת העולם השנייה: “חוגים יהודים מסוימים היו נגד ציון מותו של פטליורה, בעוד אחרים חגגו את זיכוי רוצחיו".
פטליורה, המנהיג הגולה של הרפובליקה העממית של אוקראינה, נרצח בפריז ב־1926 בידי שלום שווארצבארד, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שווארצבארד נפטר בדרום אפריקה וקבור כיום בבית העלמין באביחיל. “בעוד האוקראינים רואים בו (פטליורה) גיבור לאומי ואת שווארצבארד כסוכן בולשביקי, רואים בו יהודים את האחראי לפוגרומים במהלך המהפכה של 1919־1917. היהודים רואים בשווארצבארד גיבור לאומי שנקם את סבל עמו". על כך מעירים כותבי המנשר, כי “זוהי אי־הבנה טרגית שיוצרת מחיצה בין יהודים לאוקראינים עד לימינו". עוד כותב האיגוד כי “היהודים באוקראינה סובלים תחת המשטר הקומוניסטי והאימפריאליזם הרוסי, כמונו האוקראינים", והוא מוסיף ומשבח “אותם יהודים פטריוטים הנאבקים לצד האוקראינים בפולש הרוסי".
האיגוד הגולה מביע התפעלותו, שלא לומר קנאתו, מהקמת מדינת ישראל, ומאנשיה ש"הדפו את אויביה בהקרבה ובמסירות", כדבריו. “אנחנו האוקראינים נמצאים כבר מאות בשנים תחת כיבוש זר, נלחמים למען ריבונותנו הלאומית, ורואים את היהודים באור חדש. האינטרס שלנו, עיתונאים אוקראינים שחיים בעולם החופשי, הוא שבשלה העת לבחון מחדש את יחסי האוקראינים והיהודים". במנשר מצוין כי “באוקראינה נמצאת הקהילה היהודית הגדולה ביותר באירופה. יש להסיר את כל הדעות הקדומות הרווחות בין שני העמים, ולכן יש לדעתנו להדק הקשר בין ארגונים משני הצדדים, כי כך נכיר טוב יותר זה את זה באוקראינה ומחוצה לה".
כאן באה האשמה כנגד ביטויי שנאה כלפי האוקראינים מצד חוגים יהודים מסוימים - “ללא בסיס ובתמיכת מעצמה זרה", לכן, “אנו עיתונאים אוקראינים פונים לעיתונאים יהודים החיים או עובדים בישראל ובארצות אחרות: הבה נמנע פתיחת פצעים ישנים ביחסים בין אוקראינים ויהודים. הבה נשתף פעולה למען עתיד טוב יותר לשני עמינו ולאנושות כולה". נשיא הארגון דימיטרי אנדרייבסקי ומנכ"לו, החתומים על המנשר, מסיימים בהבעת תקווה שהכותב ישלח התייחסות למכתבם.
מכתב “איגוד עיתונאים אוקראינים" שבגולה נשמר, על ארבעה עמודי נייר מצהיב, בארכיון “בית אבא" ברמת גן, מאז נשלח לפני 67 שנה. עתה נחשף לראשונה. הרבה השתנה מאז במפת מזרח אירופה. ברית המועצות התפרקה ועממיה זכו לעצמאות, בהם אוקראינה. אין יודע מה עלה בגורל אותו איגוד עיתונאים גולה, שמקום מושבו היה במינכן שבגרמניה המערבית דאז.
מדינת ישראל מוסיפה להילחם על קיומה מול אויביה, ואילו אוקראינה שוב ניצבת מול התוקפנות הרוסית מזה שלוש שנים, במלחמה אכזרית שסופה אינו נראה באופק. מה שלא השתנה הוא כמובן ההיסטוריה של היחסים בין האוקראינים ליהודים. את העבר כידוע אי אפשר לשנות. אותם עיתונאים אוקראינים אינם מזכירים את שיתוף הפעולה של עמם עם הגרמנים הנאצים בטבח היהודים על אדמת אוקראינה.
אבי, ד"ר אב"א אחימאיר, שהלך לעולמו ב־1962, התכוון להשיב למכתב החנפני. הוא רצה לפרסם “מכתב גלוי לעיתונאים אוקראינים", אלא שככל הנראה החליט בסופו של דבר להימנע מכך, וסיבותיו עימו. ואולם טיוטת תשובתו בכתב ידו גנוזה בארכיון לזכרו. זהו כתב אישום חמור נגד האוקראינים.
ממש במשפטים קטועים הוא מזכיר לאוקראינים כי הגיבורים הלאומיים שלהם, בהם חמלניצקי ופטליורה, חקוקים “בתולדות המרטירולוגיה הלאומית שלנו. כל התעוררות לאומית אוקראינית (ספוגה) בדם יהודים... עכשיו, כשלעמנו מדינה ויש לנו השפעה כלשהי בעולם החופשי – אתם פונים? להושיט לכם אינדולגנציה (שטר מחילה)? לשכוח? בתורה שלנו ציווה משה לא לשכוח את עמלק. גם הגרמנים מבקשים לשכוח".
בהמשך מזכיר אחימאיר את הפוגרומים שנעשו ביהודים באוקראינה, בלי שהיה צורך לארגן אותם, ומנגד גם את פריחת התרבות היהודית וערש החסידות התם. “העם האוקראיני היה היחידי בקרב עמי מזרח אירופה שטבל ידיו בדם ישראל במידה איומה. צריך היה לפרוץ הבולשביזם וההיטלריזם בכדי שעוד עמים במזרח אירופה ייקחו בכך חלק. אבל העם האוקראיני לא נזקק לסובייטיזם ולנאציונל־סוציאליזם", כדי לטבוח ביהודים. אחימאיר קובע בפסקנות: “העם האוקראיני אינו ראוי לעצמאות. כל תנועות השחרור שלו קיבלו מיד סטיכיה אנרכיסטית, שטיפחו משוררה שבצ’נקו וההיסטוריון הרושבסקי. לא במקרה טובי הבנים של האוקראינים בגדו בעמם: גוגול, קורולנקו ועוד".
בדף נפרד של טיוטת התשובה שנגנזה הוא כותב כי הינו תלמידו של ז’בוטינסקי, יליד אוקראינה שהתייחס באהדה לתנועה האוקראינית. “אני יליד ביילורוסיה, אבל למדתי שנה באוניברסיטת קייב ומכיר את אוקראינה הטרום־סובייטית. בחוגי מדינת ישראל אני ידוע כאנטי־קומוניסט חריף". לאמור, למרות זאת, אין הוא סולח לאוקראינים. הוא מציין כי שווארצבארד לא היה קומוניסט וכי פטליורה אשם באותה מידה שפלבה אשם, בפוגרום קישינב. בפוגרום בשנת 1903 נרצחו 49 יהודים, 600 נפצעו ואלפי בתים נהרסו או נפגעו. כבדרך אגב הוא רושם: “החוזר (מכתב איגוד העיתונאים האוקראינים) הגיע לידי כשאני בתור עובד מדעי באנציקלופדיה העברית עסוק בהכנת ערך על חמלניצקי".
לפני שלוש שנים, 60 שנה לאחר פטירתו של אב"א אחימאיר, אוקראינה העצמאית הותקפה בזדון על ידי רוסיה הפוטינית, באמתלה של פזילה אוקראינית למערב ולברית נאט"ו. אוקראינה בהנהגתו של וולדימיר זלנסקי, שדם יהודי זורם בעורקיו, פנתה לעזרת העמים במערב, גם לישראל, לזכות הן באמפתיה והן בנשק. אנחנו, משיקולי טובת ישראל בזירה הבינלאומית, שנמצאת בעצמה בלחימה רב־זירתית, לא נענינו לפניות החוזרות ונשנות של נשיא אוקראינה לעזרה, להשפעה, ולא לזעקות של השגריר האוקראיני בישראל.
מלחמת הדמים וההרס שפתחה בה רוסיה היא תוקפנות לכל דבר, ואולם אל לה לישראל הקטנה, השקועה עד צוואר בבעיותיה הקיומיות, להסתבך במלחמה לא לה. גם זיכרונות העבר הקשים מיחסה של אוקראינה ליהודיה, השתתפותה הפעילה (לשון המעטה) בשואה, אינם תורמים לכך.