אני נזכר בה כאשר ה״פרשה״ החדשה, הדלפות מתוך השב״כ, כבר משתוללת וצוברת תאוצה משעה לשעה. אגב, כמה משעמם היה לנו ללא פרשות כאלה, אבל זה באמת לא משנה. ובכן, צריך לקבוע מהו החור ומיהו העכבר, ולהחליט אם החור אשם בעצם קיומו, והוא מזמין את העכבר אליו או העכבר שניצל את החור הזה כדי להיכנס פנימה ולתפוס משהו נושא באחריות.
החור, לענייננו, הוא א’ מהשב״כ, מי שהיה מופקד על סינון מידע וצנזורו, ובתוקף תפקידו החליט, לכאורה, כי מידע מסוים ראוי שיתפרסם, הלך ושיתף בו שר בישראל ובעקבותיו, אולי על פי הצעתו, שני אנשי תקשורת. או, שמא, העכבר הוא האשם, שני אנשי תקשורת ששמחו על ההזדמנות לקבל מידע מסווג, הציגו אותו לצנזורה - שהפכה להיות מכבסה לגיטימית לפרסום מידע - והופס, הכל בחוץ.
ויש אומרים שהכל תלוי בהקשר, מתי החור נעשה ואיך העכבר קפץ פנימה ומה הוא בדיוק מצא שם, בקיצור אפשר גם להתחכם ולהחליט ששניהם אשמים באותה מידה ואולי שאיש לא אשם וסתם, מדובר באדם ״רע״ שרוצים להיפטר ממנו, שנלחם פה את מלחמת חייו ובכל רגע “ממציא” עוד חקירות והעיקר שהדחפור הממשלתי לא יגרוף אותו לשום מקום.
נתחיל במה אין פה. אין פה מסע כנגד התקשורת, עושה את עבודתה (ברור שבנסיבות אחרות הממשלה היתה אומרת אחרת, וגם אמרה). היא מתקיימת מהחומרים האלה פה ובכל מקום אחר בעולם. הדלפות למיניהן לא הומצאו אצלנו, הם קיימות מיום שיש מידע ושיש מי שסבור כי אפשר וצריך להפוך את המידע הזה לנחלת הכלל. התגובה הפבלובית, נאמר יפה יותר, הטבעית, של התקשורת הוא להגן על עצמה.
נכון עשה השב״כ שהבהיר זאת. אין לו מלחמה בתקשורת, אבל זהו ארגון חשאי, והוא חייב להילחם בכל מי מוסר מידע למי שאינו מוסמך להחזיק בו. זוהי עבירה על החוק ובה צריך לטפל. אם עבירה על החוק עדיי נחשבת במדינת ישראל. המחשבה שמערכות המידע של השב״כ חשופות ומשמשות להדלפות, מעוררת צמרמורת. על העיקרון הזה תאלץ גם התקשורת להסכים. ממילא עיתונאים עשויים להיקרא לחקירה, אבל זכותם, חובתם, לשמור על חיסיון המקורות שלהם. גם זה עיקרון בסיסי של המקצוע החיוני הזה, בעיקר בדמוקרטיה.
מה כן יש פה? עניין חיוני שמערער אחד מיסודות הביטחון שלנו, שעליו הוקמה המדינה ועליו היא עומדת עד היום הזה. הוא נשחק והולך. הכל התחיל, לאחרונה, ב״פרשת הנגד״, הנגד, אריה רוזנפלד, מיחידה 8200 שהחליט, לכאורה, (עוד לא היה משפט ולא ברור אם יהיה), למסור מידע מודיעיני שהיה בידיו לצוות הדוברים בלשכת ראש הממשלה. במקום לדחות אותו ולהסביר לו כי הוא עובר על החוק, הם קפצו על השלל והממונים עליהם, במקום לנזוף בהם, יצאו להגנתם. ראש הממשלה הגדיר אותם ״ציונים טהורים״, (לא שמעתי ההגדרה הזאת מזמן, אבל נעזוב את זה). ראש הממשלה אפילו אמר, אילו רק ידעתי את הדברים האלה. ובכלל, אי שם בבוקר ה 7 באוקטובר 23 הכל היה נמנע. אולי. אולי לא.
הדברים הגיעו עד כדי הצעת חוק מגוחכת שהועלתה אז וגרסה כי בלשכת ראש הממשלה יהיה סוג של מלשינון וכל אחד ואחת מסוכנויות המודיעין שלנו ובכלל כל אחד, יכול להעביר אליו מידע, העיקר שראש הממשלה ידע. אני מקווה כי הצעת החוק הזאת מתה כבר. אבל הגיבוי הפוליטי למעשיו של הנגד לא הסתיים. ההיפך, עובדה היא כי השר שיקלי לא ראה כל פגם במעשהו של עובד השב״כ. הוא יכול היה לעצור את כדור השלג הזה ונמנע מכך. אפשר לצפות עכשיו לעוד אירועים כאלה. הם לא האחרונים. הסודיות, לעזאזל, העיקר הפוליטיקה.
וטועים גם מי שחושבים הבעיה כי היא רונן בר. הם רואים את העץ, אינם רואים את היער. ביער הזה מסתתר ביטחון ישראל. בחלומות הפרועים ביותר קשה לתאר כי ארגוני מודיעין כמו אגף המודיעין של צה״ל או השב״כ יהיו מחוררים, לא יצליחו להשתלט על המידע שברשותם והוא נודף - דולף החוצה. בדרך הזו, אין ביטחון ישראל. כל מי שקופץ עכשיו כדי להיפטר מרונן בר, וכוונתו ברורה, מחליש באותה עת גם את הארגון שבראשו הוא עומד. על אחדים מחברי הממשלה איני תמה, השב״כ יודע לספר עליהם סיפורים מעברם הקרוב והרחוק והם רוצים להיפטר מבעלי הסיפורים האלה, אבל על הרוב בממשלה ואפילו בכנסת אני תמה בהחלט.
הכרתי אנשי ליכוד ואנשי ימין רבים, רבים מאד. ביטחון היה עבורם מילה קדושה. לפעמים קדושה מדי, שררה שם הבנה כי זרועות הביטחון של ישראל, הפרושים מכאן ועד סוף העולם הם סוד קיומה של המדינה. צריך לשמור כי יתנהלו כהלכה, אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים, כפי שקורה עתה.
ועוד מילה, אחרונה, על הצנזורה. היא עלה תאנה. כבר מזמן אינה מצליחה, שלא באשמתה, למלא את תפקידה. הרשתות החברתיות רמסו אותה, הן מהוות מדגרה נוחה ונעימה לכל סיפור חדשותי וגם לכל פייק-סיפור, שאין עליו כל שליטה או בעלות. הצנזורה מנסה לנווט בתוך הערבוביה הזאת, אין לה שמץ של יכולת למנוע פרסום של הדלפות מתוך הממשלה, הצבא, השב״כ או כל מערכת שלטונית אחרת.
ממילא, אי אפשר להסתמך עליה כדי לומר, ״בדקנו בצנזורה״. אין בסמכותה לקבוע מתי מידע הוא סודי או לא, את זה עושים ארגוני הביטחון עצמם. לכל היותר היא קובעת מתי יש ״ודאות קרובה לפגיעה ממשית ורצינית״ בביטחון המדינה. זהו המאבחן שעליו היא נשענת. קשה לקבוע עתה אילו מבין הפרשיות הללו ישארו ואילו ישקעו בנבכי הזיכרון הלאומי. בהיסטוריה של ישראל היו גדולות מהן, מה שלא יעלם בוודאות הוא הנזק המצטבר לצה״ל, לשב״כ, לביטחון ישראל. ואז כבר באמת לא חשוב מי אשם, החור או העכבר.
ד״ר נחמן שי הוא חבר בהנהלת ״מפקדים למען ביטחון ישראל״, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל