הסיפור שלא סופר: כשתקיפת הכור הגרעיני בסוריה הייתה על סף סכנת ביטול | אבי בניהו

בין הדלפה להדלפה

הדלפה היא נשמת אפה של עיתונות חופשית בדמוקרטיה. אין עיתונות אמיתית ללא הדלפות מהממשלה, מהצבא, מהעירייה, מהבנק, מהחברה או ממזכירות הקיבוץ. ההדלפות יבואו בדרך כלל או כמעשה נקמה ממישהו שנפגע, לא קודם או פוטר, או על רקע אידיאולוגי כדי לקדם אג'נדה אישית או רעיונית וכדי לחסל יריב. ישנן הדלפות שנועדו לרכוש נקודות זכות אצל העיתונאי ולקבל חיסיון על מחדליך שלך. ככתב צבאי, שנים התפרנסתי - כמו עמיתיי - מהדלפות, בעיקר ממערכת הביטחון.

כמפקד וכעורך ראשי של גלי צה"ל, שאחראי על כלי שידור גדול שבמרכזו מערכת חדשות ומשמש גם כבית ספר לעיתונאות, חינכתי לכך שהדלפה היא מקור לחמו של עיתונאי, ובלעדיה תהפוך העיתונות למכונת יחסי ציבור ולא תמלא את ייעודה לשמש ככלב השמירה של הדמוקרטיה.
ואז, בבוקר בהיר אחד, התמניתי לתפקיד דובר צה"ל במטה הכללי של אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוכנסתי כשותף סוד לקראת תקיפת הכור הגרעיני בסוריה ונחשפתי לממצאי חקירת ביטחון שדה שלפיה ביום אחד בלבד של מלחמת לבנון התקיימו לא פחות מ־500 שיחות לא מורשות בין קציני צבא לעיתונאים, בין השאר תוך חשיפת מידע ביטחוני רגיש.

חלק מהקצינים, בהם בכירים, נדרשו לעזוב את השירות, חלקם עוכבו בתפקידים ובדרגות. הבנו שאם "החגיגה" הזאת תימשך, היא עלולה לסכן את תקיפת הכור הסורי, שלבסוף הצליחה על אף דליפת פרטים חלקיים או מלאים לארבעה עיתונאים ישראלים, שנבלמו על ידי הצנזורה הצבאית.

ואז הגיעה פרשת ענת קם, פקידה בלשכתו של אלוף פיקוד המרכז, שהחליטה מנימוקים אידיאולוגיים להדליף חומרים מסווגים מהלשכה (שם הייתה לה גישה לכל הניירת הסודית) לעיתונאי, בהנחה שפרסומם בתקשורת יחשוף עוולות כיבוש. כזכור, קם נענשה, נשפטה וריצתה תקופת מאסר.

אני כותב את כל המגילה הזאת כדי לנסות להסביר את ההבדל בין עוד הדלפה לתקשורת על ידי קצין או פקיד או גזבר אינטרסנט לבין ישראלים שתפקידם מביא אותם להימצא בלב ליבת הסוד של ישראל, והם בוחרים למעול באמון שניתן בהם ולהוציא חומרים ביטחוניים ללא רשות וללא סמכות לגורמים פוליטיים ותקשורתיים כדי לקדם אג'נדה פוליטית כזו או אחרת.

זה יכול להתחיל במרדכי ואנונו, שהדליף את סודות הגרעין הישראלי לעיתונות פרטית משיקול אידיאולוגי; להמשיך, בהיקף ובעוצמה אחרת, עם ענת קם; להמשיך עם נגד במחלקת ביטחון המידע, שהחליט להעביר חומר מסווג מאוד (לא רק בגלל תוכנו, אלא גם בשל דרך השגתו) לידי גורמים פוליטיים, דרך אזרח קרוב ללשכת ראש הממשלה שנכשל במבדקי הסיווג הביטחוני של השב"כ; ולהגיע עד לפרשה האחרונה של בכיר בשב"כ במילואים, שבורר תכתובות סודיות ומחליט מה מהן לתת לשר עמיחי שיקלי ומה לעיתונאים.

שום גוף ביון ושום גוף ביטחוני רגיש לא יכולים להסכים למעשים כאלה, ומחויבים לחקור אותם ולטפל בהם, גם אם זה לא מוצא חן בעיני צד פוליטי כזה או אחר - ולא חשוב מהו החומר, מה סיווגו, ולא חשוב למי נמסר ומדוע (בגילוי נאות אזכיר כי גם אני, שלוש שנים לאחר שחרורי, ביליתי לילה במעצר לאחר שנמצא בביתי חומר מסווג שנלקח בשוגג, ועל כך הענקתי לעצמי ציון נמוך מאוד).

השבוע היה מי שניסה ללגלג עליי ברשתות החברתיות ובקבוצות הוואטסאפ של הליכוד לאחר שהתבטאתי בעבר ש"ההדלפה היא נשמת אפם של העיתונאים", והנה כעת, רחמנא ליצלן, כתבתי שצריך לחקור את ההדלפה מהשב"כ. לך תסביר שהחיים, כפי שפירטתי, יותר מורכבים מציוץ בטוויטר.

השר שיקלי, שהיה אחד המודלפים הפוליטיים של בכיר השב"כ שנעצר, מיהר עם איתמר בן גביר לבית המשפט ושם טען, לא פחות, כי המדליף הוא "גיבור ישראל". מתחרה חדש לאביגדור קהלני, מאיר הר־ציון, עמי אילון ויוני נתניהו.

חזרתי לוויקיפדיה כדי לוודא האם שיקלי היה ראש מכינה צבאית, ומסתבר שאכן היה ועסק שנים בחינוך – אבל כעת הוא עוסק בהשתלבות במכונת הרעל ובניסיון להשתלב בעשירייה הפותחת של הליכוד. הוא בדרך לשם. על אף כל זאת ייאמר: ראש השב"כ, מח"ש והיועצת המשפטית לממשלה יהיו מחויבים להסביר לציבור מדוע נעצר איש השב"כ למספר ימים בלי שתינתן לו הזכות לפגוש עורך דין. אנחנו רוצים דמוקרטיה נקייה, שקיפות וצדק, גם מאחורי המסכים.

קולם נדם

אני יכול להבין את ההתקפות של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' על השב"כ ועל רונן בר העומד בראשו. יש להם חשבון היסטורי עם הארגון הזה. את הנימוקים של שיקלי ניסיתי להסביר. אפילו את אלה של בנימין נתניהו, שהוא לא רק ראש הממשלה, ראש הקבינט וראש הוועדה לשירותים חשאיים אלא גם מפקדו הישיר של השב"כ, אני יכול להבין (אך לא לקבל) על רקע חקירת קטארגייט שמלחכת את שולי גלימתו.

עם זאת, הם יורים באש כבדה על השב"כ ועל העומד בראשו בעיצומה של מלחמה. מאחר והרוחות סוערות כשהארגון מנהל חקירה על הדלפות ביטחוניות מלב השירות לפוליטיקאים ולתקשורת מימין, תארו לעצמכם מה היה קורה אם החקירה הייתה על הדלפה מלב השב"כ, נניח, ליאיר לפיד ולגיא פלג, או ליאיר גולן ולרביב דרוקר. רוצה לומר, המטרה היא החלשת השב"כ, הדחת העומד בראשו והפיכתו מארגון ממלכתי לזרוע פוליטית. אסור שזה יקרה, משום שמדובר בארגון חשוב מדי לביטחון של כל אחת ואחד מאיתנו.

כאן בדיוק, לצד בעלי העניין, בעלי החשבון ההיסטורי והחנפנים, חסרים לי מאוד קולותיהם של השרים אבי דיכטר, ישראל כ"ץ וניר ברקת, וגם קולו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין. כנראה הפחד שלהם ממכונת הרעל גובר על אחריותם לשלומו ולשלמותו של שירות הביטחון הכללי שלנו. בעוד אנו תאבי חיים, הם תאבי חיים פוליטיים.

המחיר נקוב מזמן

במהלך ימי החג פנו אליי כמה מפקודיי ביחידת דובר צה"ל והציעו לי לצרף את חתימתי לעצומת בוגרי ומשרתי המילואים של יחידת דובר צה"ל, התומכת בעצומת אנשי חיל האוויר ובעצומות שבאו בעקבותיה. בירכתי אותם על האכפתיות ועל היוזמה, המעורבות והדאגה לעתיד החטופים והמדינה.

אמרתי להם שאני נמנע לרוב מלחתום על עצומות ויש לי די במות כדי להביע את דעתי באופן חד וברור. הנה היא שוב לפניכם: אני מזדהה לחלוטין עם מכתבם של אנשי חיל האוויר, שאין בו נימה של סרבנות וחלקיק של איום בסרבנות. כל כולו דאגה לשלום החטופים.

אני סבור שישראל חייבת בדחיפות להשיב את כל החטופים הביתה, גם במחיר של הפסקת המלחמה כעת, תוך התחייבות מוסרית לעצמנו לבוא חשבון עם כל מי שיש לו דם על הידיים ועד כדי מיטוט חמאס לאחר שכולם יהיו בבית. אני חושב שזו לא תהיה כניעה לדרישות חמאס - אלא כניעה לרוח היהודית, כניעה לאתוס הישראלי וכניעה למחויבות של הממשלה לשלום אזרחיה שנחטפו ממיטותיהם בבוקר החג.

אני סבור שהתשלום יהיה יקר, אך הוא נקוב זה זמן. זה לא יהיה "תשלום על החטופים", זה יהיה תשלום על המחדל הגדול בתולדותינו, על ההפתעה המודיעינית המשפילה והחמורה, על חוסר המענה המבצעי ב־7 באוקטובר, על ההפקרה במשך שנים, ההפקרה בבוקר החג, ההפקרה מאז ועד היום. התשלום כבד, אבל ישראל תצטרך להגיע לקופה ולשלם אותו.

נתניהו מבין שהאיום על ממשלתו אם ילך לעסקה הוא גבוה, אבל האיום על דמותנו, על רוחנו ועל חוסננו גבוה יותר. אני שומע יותר ויותר אנשים ובעלי תפקידים שמאמינים כי חמאס יעשה מאמצים עילאיים לשמר בידיו מספר חטופים חיים – ולכן אני בעד עסקה של כולם בבת אחת במחיר של הפסקת המלחמה, ואם לא ילך - אז להציל מהר כמה שיותר חטופים. זו המשימה שלנו ואין דחופה ממנה, חשובה ממנה או ערכית ממנה.

"הוא אוהב אותנו, אבל אוהב את עצמו יותר"

"בעוד שבועיים טראמפ יציין 100 ימים בבית הלבן. ובכן, בכל הקשור אלינו הוא לא פתח את שערי הגיהינום על חמאס (במידה מסוימת דווקא את שערי גן עדן), מנהל מו"מ מביך עם איראן, רוחש הערצה גלויה לארדואן, ועכשיו אף נערך להתיר לסעודים תהליך התגרענות. כמובן, יש גם נקודות אור, אך הרבה מקום לדאגה". את המשפטים הללו כתב העיתונאי חגי סגל, ואני מסכים עם כל מילה.

יש לנו עסק עם אדם לא צפוי, שגורם לנתניהו נדודי שינה. הוא אכן אוהב אותנו מאוד, אבל אוהב את עצמו עוד יותר. הוא דואג לנו, אבל דואג יותר להשיג פרס נובל לשלום. הוא יכול לחיות עם איראן כמדינת סף גרעינית – אנחנו לא. הוא יכול לחיות עם איומים על גבולנו עם סוריה – אנחנו לא.

לכן ישראל תצטרך ליטול את גורלה בידיה בכל הקשור לאיומים הקיומיים המרחפים מעל ראשה. זה לא יהיה פשוט וקל מול הממשל האמריקאי, אבל הכרחי לביטחוננו. אולי בכלל טעינו כשלא ניצלנו את הימים שאחרי 7 באוקטובר ולא הפנינו אצבע מאשימה כלפי האיראנים, לא ניצלנו את 400 אלף אנשי המילואים שהגנו על גבולותינו ואת הכוח הצבאי המשמעותי שהיה כאן כדי לתקוף באיראן. ייתכן שעם ג'ו ביידן זה עשוי היה להיות קל יותר מאשר עם דונלד טראמפ. לכו תדעו.

צה"ל צריך חיילים שאכפת להם

חברתי כרמלה מנשה פרסמה השבוע ידיעה שלפיה מועמדים לשירות בחיל האוויר נשאלו אם נטלו חלק בהפגנות טרם שירותם. דובר צה"ל השיב כי הצעד נועד "למנוע חדירת פוליטיקה לצבא", והעניין הזה מתחבר כמובן להחלטת הרמטכ"ל אייל זמיר ומפקד חיל האוויר תומר בר להדיח משירות מילואים כל אזרח שעושה מילואים וחתם על העצומה לשחרור החטופים ולהפסקת המלחמה.

אני רוצה בחיל האוויר, בחיל השריון, בחיל החימוש, בדובר צה"ל ובשלישות - בנות ובני נוער שבשנת ה־י"ב שלהם ואף קודם, שגילו אכפתיות, מעורבות, דאגה ואחריות ויצאו לרחובות. בנות ובני נוער שהחליטו לקום מהכורסה, להתנתק מהמסכים ולהיאבק על עמדתם מימין או משמאל, במסגרת החוק עם החברים, עם הכיתה, עם המכינה, עם הישיבה ועם תנועות הנוער השומר הצעיר או בני עקיבא.

צעירים אלה יהיו חיילים טובים יותר, ילכו ליחידות הקרביות, יפנו לפיקוד וקצונה. כן, הם יורידו את הראסטות, תסרנה את האיפור, ישאירו את דעותיהם בבית וייכנסו בתורם ובדורם מתחת לאלונקה.

אנחנו רוצים אנשי מילואים אכפתניקים, מעורבים, אחראים, חרדים לגורל המדינה הזו, כל אחד מכיוונו ועל פי דעתו. הייתה לי הרבה ביקורת, אבל גם הרבה כבוד, כלפי גאולה כהן ז"ל, שנשכבה תחת הטרקטורים בפינוי יישובים, והיו לי איתה אין־ספור שיחות ודיונים על אהבת הארץ ועל החובה והזכות להביע עמדות ולהיאבק עליהן.

לכו ובדקו למשל היכן נמצאים כיום בצה"ל אותם בני נוער מהציונות הדתית שלקחו חלק בהפגנות הקשות טרם ההתנתקות. אני בטוח שהם קצינים מעולים. רק מי שמעורב, אכפתניק ומוכן לצאת מאזור הנוחות שלו – אוהב את המדינה וייתן לה גם את חייו אם צריך. את אלה – דתיים וחילונים, מימין ומשמאל, תומכי הממשלה ומתנגדיה – אני רוצה כחיילים וכמפקדים בסדיר ובמילואים. אני סומך עליהם שכלובשי מדים הם ישאירו את דעתם בבית.

אני סבור שהרמטכ"ל ומפקד חיל האוויר (שנכווה ברותחין ערב המלחמה ונזהר כעת בצוננין) קיבלו החלטה מהירה מדי ועוצמתית מדי כשהשעו את חותמי העצומה להפסקת המלחמה ולשחרור החטופים. "הם בשירות מילואים פעיל", הסבירו. ואני מזכיר להם שחייל מילואים הוא מאה אחוז אזרח והוא בסטטוס של שירות מילואים פעיל רק כשהוא לובש מדים ומבוטח על ידי צה"ל. אני מקווה שימצאו דרך לתקן את העוול.

איפה סופרי הילדים?

חשבתי לעצמי השבוע שסיפורה המרתק של ״בילי הכלבה מניר עוז״, ששרדה את השבי וחזרה הביתה, די מותיר אבק ל״עזית הכלבה הצנחנית״, ל״פלוטו הכלב מקיבוץ מגידו״, ואפילו ל״לאסי שובי הביתה״. סיפורה של הכלבה השמו״צניקית והגזעית הזו יכול להיות דרך מצוינת להסביר לילדים מה קרה כאן ב־7 באוקטובר. איפה סופרי הילדים ויוצרי הסרטים?

יש למה להתמכר

לפני החג אחזו בי חולשה וכאבי שרירים, וד"ר עודד הורן קבע שמדובר בסוג של שפעת ושאני צריך לנוח. לקחתי אותו ברצינות, ביטלתי לו"ז ונחתי יומיים. לא ראיתי חדשות כלל, ולראשונה בחיי התמכרתי לסדרות ("הלוטוס הלבן", קצת באיחור אני יודע). אחר כך בא החג והתמכרתי גם אליו, לנכדים, לטבע, לריח הפריחה, למאכלי החג, לריחות האביב ולכל כך הרבה אנשים טובים שפגשתי. זה באמת ממכר. שנהיה טובים וראויים, מועדים לשמחה ושבת שלום.