צמד המילים "מכתב" ו"טייסים" הבליח לחיינו השבוע, ולא בפעם הראשונה. אליו הצטרפו במהלך מתואם או ספונטני מכתבי רופאים, שריונרים ועוד. אמירה כתובה מטעם קבוצה מקצועית אינה דבר חדש, אבל אם נביט על המכתבים הללו מגובה השיוט אולי נשים לב שהם אומרים לנו משהו. ההתייחסות הקולקטיבית אליהם היא כמו צומת חסום בתאונת דרכים - הרצון לעקוף או לבנות מחלף במקומו לא יפתור את הפקק, לא יחליף את הנהגים ולא יתרום לירידה בתאונות הדרכים. לפעמים ההפך.

קחו כמה דקות של סבלנות וקראו עד הסוף. החיבור בין מקצוע לאמירה ציבורית פועל לשני הכיוונים. ראשית, הוא מביע עמדה ובו בזמן יוצר זהות, שהרי לא כולם חושבים אותו הדבר - אבל הנרטיב כבר מתקבע. זה נכון לגבי טייסות וטייסים בשירות פעיל שמתנדבים למילואים באחוזי שיא. זה נכון לשריונרים שעושים כבר סבב חמישי, ונכון גם לקבוצות אחרות שמצטרפות. לא כולם משרתים, לא כולם פעילים, אבל האם רובם מודאגים?

התשובה נעוצה בכמות המכתבים, וזו השאלה שכדאי מאוד להעמיק בה. המילים אינן מיוחדות למקצוע כזה או אחר. הנאמר ראוי להתייחסות, כי לא כל ביקורת היא סרבנות, בוודאי כזו שעולה באופן ברור מן הכתב שהיא מסתייגת מכך, ובינינו, בואו לא נכנה "סרבנים" לוחמים שעושים מאות ימי מילואים בעוד קבוצות אחרות מסרבות להתייצב בלשכת הגיוס ורוקמות חוק שישאיר את המצב כך. אז עכשיו בואו ננסה, ולא בנאיביות, לקרוא משהו שצורם לנו, לעשות משהו שלא תכננו ואולי לא נוח לנו ולהעריך קבוצה שמזדהה בשמה מחד, ולא לשפוך את המים עם התינוק מאידך.

כולם יושבים בטנק

הוצאת הפוליטיקה מהצבא והקפדה על כך שהוא יישמר מחוץ למשחק זה נכון וחשוב, אולם בדמוקרטיה חיה כמו שלנו אלה מילים שנשארות לעיתים ללא משמעות עמוקה, זו המציאות ולא משאלת ליבו של איש. העיסוק הפוליטי בצבא בערוץ אחד גם אם מותר וראוי, מביא מנגד לעיסוק של הדרג הפוליטי הנבחר באנשי צבא במילואים בעיקר. כן, זה השולח אותם לסבב החמישי, לחזיתות שבהן טרם לחמנו. השירות הצבאי אינו כולל בתוכו משחק מסירות של חוות דעת או ביקורות זה מול זה, אולם המצב שבו אנו נמצאים הוא בהחלט מיוחד.

לא ניתן לעקר את אנשי המילואים מדעתם. אותם מילואימניקים אשר רגלם האחת עזבה את הכל ויצאה לשרת מאות ימים ורגלם השנייה נטועה עמוק באזרחות ובנטל החברה האזרחית בכל מובן. כל עוד נתח המילואים גדול, עוד מכתבים בוא יבואו. הטיפול בהם ייעשה במסגרות המתאימות, אבל התעלמות מהם, תקיפתם וביטולם יעשו את ההפך, כי דמוקרטיה המבוססת על חופש, כמו זו שיש לנו בתוך הג׳ונגל שבו אנו חיים, צריכה לדעת להכיל גם אמירות שאינן נוחות לחלק מהחברה. אבל צריך לכבד אחד את השני ובוודאי שלא לתת לזה לתקוע מקלות בגלגלי המלחמה.

אל דאגה ומניסיון - בטנק יושבים כולם, והם יושבים. מעליהם ולצידם כוחות האוויר וממערב הים, וכולם רתומים למשימה. מי שלא - כבר מזמן בבית מרצונו. זו גדולתם של חיילי המילואים, הרי על זה בנינו. הם יעזבו הכל לטובת ביצוע המשימה ויחזרו הביתה אל המשפחה, בלי אבל ובלי בכלל. הרי אנחנו עם של גיבורי־על. ובליגת־העל של הכדורגל המזרח־תיכוני - השופט מניע את ידו לעבר כיס החולצה השמאלי שבו מונחים הכרטיסים, ההתקפה בעיצומה והמשרוקית בפה, אין מה להחליף את הקהל, הוא נשאר!

בסרביה, מדינה קטנה בבלקן, יצאו לפני מספר שבועות מיליון איש לרחובות הבירה על מנת לתבוע מן הממשלה דוח ועדת חקירה על אסון קריסתה של תקרת בטון מעל תחנת הסעה, שהרגה עשרות בני אדם. ההתקוממות לא הגיעה בדואר ולא נכתבו מכתבים, האמירה נאמרה, והיו שם כל בעלי המקצוע. אצלנו, החתימה היא שמית, לכן מצד אחד אינך מרגיש כלול במשהו שלא חתמת עליו, מצד שני טוב יעשה הציבור אם יביט על רשימת החותמים ויבין כי מדובר בשמות אמיתיים, לא בהכללה גורפת.

מהלכים כמו בסרביה תשאירו למפלגות שעוד יקומו וגם למחאות השונות, כי הם חלק מביטויו של העם הזה, מההשתתפות הפוליטית שהוא מרגיש מחויב לה. זו דמוקרטיה ואין לנו אחרת, היא כזו לא רק כשזה נוח לנו. אולם לצד האופטימיות כדאי שנזכור תמיד, המלחמה היא נגד כולנו, האויב לא מבחין בינינו, אלא מנסה לזהות סדקים בינינו. ובצומת - בין שזה מתאים לנו ובין שלא, בין שזה מפריע לנו להגיע ליעד ובין שלא - הרמזור מהבהב, ובמכוניות יושבים כולנו. השוטר מנסה לכוון את התנועה, והוא יכול להיות השכן שלנו בוודאי שלא האויב שלנו - ואם ייבנה מחלף, זה מהכסף של כולנו.

המכתבים הנשלחים אלינו בעידן המייל לא מפסיקים להגיע, הם דוגמים את מציאות חיינו אחת לזמן מה. אם לא היו רלוונטיים, היו כנראה נעלמים. אם היו "מטפלים" בהם, אזי גם הם היו נעלמים. אבל הם עדיין כאן, וזה לא סתם, כנראה שיש לכך סיבה, ולא באמת משנה מי כותב אותם או חתום עליהם מעת לעת, הם לעולם לא ייצגו את כלל השותפים למקצוע.

אם בחג השני של פסח הפיחו רגע של תקווה במשפחות שיקיריהן מתקרבים לשש מאות יום בשבי, גם זו מצווה חשובה. כדאי להקשיב גם למי שלא חושבים כמוך, לתת למישהו אחר לחקור או לבקר אותך, זו הגדולה וזו העוצמה בהובלה ובמנהיגות.

בסרביה יצאו מיליון איש לרחובות, האביב שם קר והצעדות מערי המחוז והכפרים אל הבירה ארוכות. כל מה שדרשו היה רק לקבל את דוח ועדת החקירה, נייר פורמלי ויחזרו הביתה. אבל זה לא הנייר, אלו לא הטייסים או הרופאים, זה העם המקיים את מדינתו, נלחם עבורה ותורם לה, נוסע במכונית לתוך צומת שבו רמזור מהבהב בצהוב. אי אפשר לצייר מציאות, ומהלכים גדולים לא נשלחים בדואר.

הכותב הוא יו"ר איגוד הטייסים הישראלי