יצאנו ממצרים, חגגנו כמדי שנה גיבושנו לעם במהלך 40 שנות נדודים בסיני, צחקנו למקרא עשר המכות שהקב”ה הנחית על מעבידינו בפרך – אבל מצרים אינה יוצאת מאיתנו. בעוד אנחנו עסוקים באיראן, בעזה, בלבנון, בסוריה, בטורקיה, וטרודים כמובן במריבות פנימיות שמכלות חלק נכבד מהאנרגיה שלנו – אנו פחות נותנים את הדעת להדהוד תופי מלחמה העולה מקהיר. מה פשר התמרונים הצבאיים בחצי האי סיני, בניגוד להסכם השלום? ומה פשר המשטמה הגוברת לישראל בתקשורת המצרית?
שלומית נמצאת בתנופת בנייה. הביקוש למגורים במקום עולה. איכות החיים, השקט, האווירה הנינוחה, המסורת – הם קרוב לוודאי הסיבות לכך. אבל כשנפרדתי בתום ביקורי הקצר ממקום יפה זה לא יכולתי שלא לחשוב על מיקומו, כקילומטר אחד מגבול השלום הבינלאומי, שמאחוריו רוחשות בימים אלה מזימות מלחמה.
מצרים וקטאר מתחרות זו בזו על ניהול כביכול של המשא ומתן לשחרור החטופים. קטאר העשירה היא מדינת אויב מוצהרת. מממנת את חמאס ושולחת זרועותיה לכל רחבי המזרח התיכון והעולם, וגם ללשכת ראש הממשלה בירושלים. ביומון הממסדי "אל־שרק", ובכלי תקשורת קטאריים נוספים, מתפרסמים מאמרים אנטישמיים, שמשבחים את מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר ומציגים את היהודים כ”אויבי אללה, תחבולנים, בוגדים, רוצחי הנביאים ומוצצי דם”.
מצרים הענייה, עדיין מדינת שלום, תלויה בחסדי מענקים נדיבים מקטאר. האנטישמיות גואה בה אף יותר. היומון "אל־יום אל־סאבע" פרסם לא מכבר מאמר אנטי־ישראלי חריף שבו נאמר כי “ישראל היא האויבת מספר אחת של הערבים, השואפת להורגם כדי להרחיב את שטחה”. ישראל, כך במאמר, היא “ישות כובשת, שמבצעת מעשי טבח נגד הפלסטינים בעזה, מנסה לכבוש חלקים מאדמות סוריה ולבנון ולכפות מציאות חדשה באזור. זאת, בנוסף לרצונה לרוקן את רצועת עזה מתושביה הפלסטינים באמתלה של חיסול תנועת חמאס”.
מאמר זה הוא רק דוגמית לטון האנטי־ישראלי החריף ששוטף את התקשורת המצרית. מאמרים רבים מאשימים את ישראל בביצוע פרובוקציות נגד מצרים תוך הפרת הסכם השלום עימה וכן בביצוע פשעים נגד הפלסטינים בשיתוף ארצות הברית. הם דוחים בתוקף את טענותיה של ישראל, כי מצרים היא המפירה את הסכם השלום בתגבורה הצבאי בסיני. “זכותה של מצרים להגן על גבולותיה”, נאמר בהם.
בהפוך על הפוך, שיטת תעמולה זו אופיינית למצרים, אשר כמאמר מזרחן ישראלי אחד, זו לא מדינה שיש לה צבא, אלא צבא שיש לו מדינה. לא רק שהיא מרכזת כוחות צבאיים ממזרח לתעלת סואץ, לא הרחק מגבול ישראל, אלא שהיא מתרצת זאת בצורך ההזוי “להגן על גבולותיה”. מי קונה זאת? מי מאיים עליה ממזרח? מי מעוניין בשבירת הסכם השלום שבתמורה לו ויתרה ישראל על השטח הענקי של סיני? ויש למצרים עוד תירוץ: החשש, כפי שנכתב, מפני “התוכנית לגרש את תושבי רצועת עזה לסיני, מה שחושף את ביטחונה הלאומי של מצרים לסכנה אמיתית”.
האם ריכוז הכוחות בסיני, המלווה בגל מאמרים אנטי־ישראליים, מלמד על כוונת מצרים להפר את הסכם השלום וליצור חזית מלחמתית נוספת נגד ישראל? האם סכנה מרחפת על שלומו של היישוב החלוצי שלומית? ימים יגידו. וצריך להכיר בכאב: כנראה לא משתי המתווכות העוינות האלה, קטאר ומצרים, תגיע הישועה ל־59 החטופים שלנו.
התרעות פיקוד העורף