בפסח האחרון עמדתי על שפת הדנובה, מול אנדרטה של נעליים: קטנות, גדולות, נשיות, גבריות, של ילדים, של תינוקות. כולן מברזל, אבל מלאות חיים. הן נשארו שם, שקטות, על הרציף.
בדיוק כפי שנשארו אז, אחרי שציוו על בעליהן לחלוץ אותן – רגע לפני שירו בהם והשליכו אותם אל המים. אבל אז, בתוך השתיקה הקדושה הזאת, שמתי לב למשהו צורם: סרטים צהובים, מדבקות פוליטיות, סיסמאות. פתאום, הזיכרון הפך לכרזת מחאה. השקט הפך במה למשהו אחר. כאבתי.
האם זו אותה זוועה? לא. אין כאן תעשיית מוות כלל־אירופית או אידיאולוגיה עולמית. ובישראל יש צבא, יש מדינה ויש תקווה. אי אפשר להשוות ואסור להשוות. אבל קיים דמיון כואב ומצמרר: שוב יהודים נרצחים רק בגלל שהם יהודים. שוב חירותם, כבודם וחייהם של בני אדם נמחקים באכזריות. ושוב, תחושת חוסר האונים מחלחלת.
מדינת ישראל הוקמה כדי להבטיח שלעולם לא נהיה שוב חסרי אונים. כדי שלא נצטרך לעמוד עוד על שפת נהר ולחכות לקליע. אבל ביום ההוא, שבעה באוקטובר, הרגשנו שעמדנו שם שוב. דווקא אז, המערכת כשלה. הבטחות נשכחו, ערכים נשחקו. הכאב שלי הוא מהפער.
הפער שבין החלום וההבטחה של ישראל, ובין ההתפרקות מבפנים. כי השאלה הכואבת איננה רק מה עשו לנו – אלא מה לא עשינו זה לזה. ומה נותר? לממש את האחריות. ולא לקדש את ההשוואה, אלא את האנושיות. לא להניח שהזיכרון יהיה ברירת מחדל, אלא לבחור בו, בכל פעם מחדש.
התרעות פיקוד העורף