מקורות הקרובים לממשל אמרו לי שמבחינת וושינגטון ההחלטה אם ומתי לתקוף היא של ישראל בלבד. משמע שממשלת ישראל והעומד בראשה, בשיתוף הגורמים הרלוונטיים במערכות הביטחון והמודיעין, יצטרכו לקבל החלטה לכאן או לכאן. קשה, כמובן, לקבוע מראש כיצד החלטה כזאת או אחרת של ישראל תשפיע על הכוונות של ארצות הברית. ברם, יש כמה היבטים טכניים מעשיים שעשויים להשפיע על ההחלטה הישראלית.
בחודשים שלפני הבחירות שהחזירו את טראמפ לבית הלבן היו באולפני הטלוויזיה הישראליים פרשנים שוטים שהתנבאו בהתלהבות שכל הבעיות שהיו עם ממשל ביידן (ואכן היו) ייעלמו כהרף עין עם הכתרתו של טראמפ. פרשנים אלה דיברו מהרהורי ליבם ולא מהבנת הפוליטיקה האמריקאית והדחפים האידיאולוגיים של טראמפ וסובביו.
מבחינתם, המלחמות הכושלות בעיראק ובאפגניסטן הן הוכחה חותכת לכך שעל ארצות הברית להתרחק מהסתבכויות וממעורבויות באלימות מחוץ לגבולותיה — בלי לתת את הדעת להבדלים בין מקרה למקרה ולעיקרון הקיסינג’רי, שהצלחת מהלך דיפלומטי היא גם פונקציה של העוצמה הצבאית שמאחוריו. הם אף אינם מבינים שמעמדה הבין לאומי של ארצות הברית הוא גורם שמשפיע גם על עוצמתה הכלכלית.
לא כולם בממשל ובסיעה הרפובליקנית בקונגרס שותפים לעמדה זו, אך מעמדם נחלש כתוצאה מהפשלה שקרתה בחודש שעבר ברשת התקשורת “הסודית” סיגנל, והם יתיישרו עם טראמפ וואנס.
אלה ימי מבחן לישראל בסוגיה האיראנית, ולכל החלטה לכאן או לכאן יהיו השלכות על עתידנו הביטחוני והמדיני. יש לקוות ששיקולים זרים, כפי שקיימים לצערנו בנושאים חשובים אחרים, לא ישפיעו על קבלת ההחלטות הנכונות.
התרעות פיקוד העורף