בחדר הלידה, סבתא תמר ביקשה להחזיק אותי "רק לרגע אחד". "היא החזירה אותך אחרי חמש שנים וחצי, רגע לפני שמתה", סיפרה לי אמא. סבתא הייתה כל מה שהכרתי. היא נעלמה לפני שהצלחתי לסמוך על מישהו אחר. לא הספיקה לשחרר את חבל הטבור. הוא נקרע. סבתא לא הספיקה להיפרד מהעולם, ואולי לא רצתה להיפרד ממני. יום אחד היא נעלמה. ואני נבהלתי וחיכיתי שתחזור. אני עדיין מחכה לה גם היום, יותר מ־40 שנה לאחר מותה.
סבתא מתה צעירה מדי, בגיל 54. אני חוקרת סיפורים של שורדי השואה וקורבנות השואה, ורוצה לתת להם קול. אני מחפשת בסיפור שלהם את הקול של סבתא. כל סיפור מטעין אותי מחדש, מהתחלה, כאילו זה הסיפור הראשון, וכאילו שהפעם הזאת היא הפעם שבה אגיע לסבתא תמר. לפעמים אני מרגישה שאני מתקרבת, אבל אני אף פעם לא מגיעה. זה תמיד נעצר רגע לפני. ועדיין, אני לא מתייאשת.
לפני שנה הבנתי פתאום שאני מקדישה את חיי לאישה שאני לא זוכרת, וגם לא באמת מכירה. עליזה, אחותה הצעירה, נתנה לי את השעון של סבתא. אני זוכרת אותו הרבה יותר מאשר אני זוכרת את הפנים של סבתא. השעון הזה, על פרק כף ידה, היה בגובה המבט שלי כשהחזקנו ידיים והלכנו יחד ברחוב הקניות של נווה שאנן בחיפה כדי לקנות עלים לקרמשניט וצמר לסריגה. אני זוכרת גם את השמלה של סבתא ואת כובד צעדיה. אני זוכרת קצת את הקול שלה. ואולי אני לא זוכרת כלום. אולי זאת אשליה של זיכרון והתבוננות בתמונות.
בכל פעם כשהלכנו ברחוב היא הידקה לידי את כף ידה העבה, שידעה מסעות של חודשים ארוכים בבוץ ביערות סלובקיה והרבה סבל שהוליד חרדה. לחיצת יד שאומרת המון, ואולי מביעה יותר מכל דבר אחר חשש מאובדן נוסף. אותה אחיזה חרדתית של סבתא תמר חזרה אליי בהבזק מהיר בכל פעם שבה הלכתי ברחוב ואחזתי בידו של בני, כשהיה בן 5. ההבזק הזה חצה את העשורים שעברו מאז מותה של סבתא, שהורישה לי חרדות שליקטה נגד רצונה בשואה. הורישה לי את הלפיתה בידו של בני הקטן, שנקרא על שמה - איתמר.
התרעות פיקוד העורף