היום נצעד בין אושוויץ לבירקנאו, במצעד שהפך בעשורים האחרונים למסורת של זיכרון – מצעד החיים. לצידו של נשיא המדינה יובילו את המצעד 80 שורדי ושורדות השואה בעשור העשירי לחייהם – אותם ילדים ונערים ששוחררו מאימת המשטר הנאצי לפני 80 שנה בדיוק. אז, הם יצאו משערי המחנות כאסירים, כשהעולם שידעו חרב עליהם. היום, רבים מהם צועדים לראשונה, גאים וזקופי קומה, עטופים בדגל ישראל, ואיתם בני משפחותיהם, כסמל לניצחון הרוח והחירות. אבל השנה, יותר מתמיד, נשאלת השאלה אם אנחנו באמת מוכנים לשמר את הזיכרון בעידן שבו מספר שורדי השואה הולך ופוחת? האם הלפיד הזה עובר לידיים בטוחות?
הדור הראשון שרד. הדור השני הקשיב. הדור השלישי העביר את הסיפור. וכעת, אנחנו, הדור הרביעי - צעירים שרובם לא האזינו לעדות חיה, שלא הביטו לשורדים בעיניים ולא שמעו את הרעד בקולם. דור שגדל בעידן של רשתות חברתיות ובינה מלאכותית, המסוגלת ליצור “זיכרונות” שמעולם לא התקיימו. דווקא עכשיו, במרחק 80 שנה מזוועות השואה, אנו ניצבים מול שאלה מהותית: כיצד שומרים על האמת? איך מונעים מהשכחה לגבור?
שורדת השואה הלינה בירנבאום, כיום בת 96, אמרה לפני שנתיים על אדמת אושוויץ דברים שאינם מרפים ממני: “אני אמשיך לחזור לכאן שוב ושוב, כי אני חופשייה להיכנס לכאן וחופשייה לצאת מכאן. וכשלא נהיה כאן יותר, יש מספיק ספרים שכתבתי, עדויות כתובות ומצולמות של שורדים, אני לא דואגת. יזכרו שואה כי חייבים לזכור שואה. אין ברירה אחרת”.
בעולם עמוס בפייק ניוז, תיאוריות קונספירציה ותחזיות שנכתבות על ידי אלגוריתמים חסרי מוסר, עלינו להיות קול ברור, קול שמבוסס על עובדות, קול שנאחז באמת. מצעד החיים אינו רק צעידה סמלית. הוא הצהרה: יש אמת, יש זיכרון, ואנחנו לא נוותר עליהם. אנחנו לא צועדים רק למען אלה שאינם. אנחנו צועדים למען אלה שיבואו. השנה, אולי יותר מבכל שנה אחרת, חובה עלינו להעביר את הלפיד לדור הבא. עלינו להעניק לו כלים: ידע, הקשר, סיפורים ובעיקר אומץ. אומץ לומר: זה קרה. אומץ לעמוד מול הכחשה ולהחזיק באמת, גם כשקשה, גם כשנוח יותר לשכוח.
שורד השואה אלי ויזל ז״ל אמר במצעד החיים הראשון, לפני כארבעה עשורים: “כשאתה מקשיב לעד – אתה הופך לעד”. אלפי הצועדים היום הם העדים החדשים. שורדי השואה שיצעדו בין הבלוקים והמסילות יעשו זאת מתוך שליחות. כל צעד שלהם הוא זעקה חרישית: “אנחנו עוד כאן”. החובה שלנו היא להקשיב, לתעד, להעביר הלאה. כדי שבעוד 50 שנה, כשלא ייוותרו שורדים חיים, יעמדו שם צעירים שיאמרו: “אנחנו זוכרים”.
הכותבת היא משנה למנכ”ל מצעד החיים העולמי