בנאום תקיף במיוחד, יו"ר הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס עשה דבר נדיר מאוד עבור מנהיג ערבי: הוא נקט סיכון עם הצהרות נועזות ועמדה מוסרית ברורה. "בני כלבים, שחררו את החטופים", אמר ביום רביעי בנאום טלוויזיוני, כשהוא תוקף ישירות את חמאס על כך שהוא ממשיך במלחמה שהביאה אסון לשני הצדדים, ודרש שיוותר על שליטתו בעזה ויפרוק את נשקו.
זו לא הייתה מחווה דיפלומטית מעורפלת — אלא ההצהרה החריפה ביותר ששמענו ממנהיג ערבי מרכזי נגד חמאס. למעשה, זה בדיוק מה שישראל חיכתה לשמוע ממנהיג ערבי כלשהו — ממצרים, ירדן, סעודיה או קטאר. וזה חשוב.
מפני שגם אם יש הרואים בעבאס חלש, מושחת או חסר רלוונטיות, אי אפשר להתעלם ממשמעות הדבר: נשיא פלסטיני בזמן מלחמה מקבל למעשה את עמדת ישראל בנושאים הליבתיים — שחרור בני הערובה ופירוז חמאס. ומה הייתה תגובת ממשלת ישראל המופקרת, הפנאטית והמושחתת? התעלמות כמובן.
מוטב שדונלד טראמפ, שהעניק לישראל יד חופשית כמעט בלתי מוגבלת, ישתמש בהצהרה הזו כתירוץ למפנה: המלחמה של ישראל תקועה, ואם טראמפ באמת רוצה לסיים אותה — עליו לדבר עם נתניהו על עבאס.
כדי להבין את חשיבות הדברים, חשוב לזכור את הזהירות המוגזמת של עבאס בעבר. לאחר טבח השבעה באוקטובר שביצע חמאס, עבאס ספג ביקורת מוצדקת על תגובה איטית ועמומה. בהצהרותיו הראשונות הוא לא נקב בשם חמאס, אלא גינה את מותם של אזרחים "משני הצדדים".
כעת הוא מאשים בגלוי את חמאס בהרס השוטף את עזה — וזהו הימור פוליטי רציני. עבאס אינו פופולרי, ולחמאס יש עדיין תמיכה ציבורית משמעותית, למרבה הצער. עמדתו היא סטייה מבורכת ממדיניות העמימות של העבר. וזה משאיר את ישראל — ובעיקר את ממשלת נתניהו — בלי תירוצים.
במשך שנים, נתניהו התייחס לעבאס ולרשות הפלסטינית — הגוף האוטונומי שהוקם בשנות ה־90 תחת ממשלות ישראל פרגמטיות — כאל חסרי רלוונטיות במקרה הטוב, וכאויבים במקרה הרע. הוא ערער את הרשות באופן שיטתי, תוך שהוא מחזק את חמאס, שכבש את עזה מידי עבאס ב-2007.
כידוע, נתניהו אף אפשר העברת כספים מקטאר לרצועת עזה כדי לשמר את הפיצול מהגדה המערבית, וסירב לנהל מו״מ רציני עם רמאללה. הכול התפוצץ בפרצופו — באופן אסוני לישראל — והוא עדיין מסרב ללמוד את הלקח. כך נוצר מצב אבסורדי: ישראל נלחמת בחמאס, אך דוחה את האלטרנטיבה הפלסטינית היחידה.
הרשות רחוקה מלהיות מושלמת. תכניות הלימוד שלה כוללות תכנים מסיתים, תשלומי התמיכה למשפחות מחבלים חייבים להיפסק, והתגובה הפושרת להצעת השלום הנדיבה של אהוד אולמרט ב-2008 היא כתם קשה. גם השחיתות והקיפאון של מנגנוני השלטון לא נעלמים מהעין.
אבל כל זה אינו משנה את העובדה הבסיסית: הרשות היא הגוף היחיד בעל לגיטימציה בינלאומית, כושר ניהול מוסדי, והיסטוריה של שיתוף פעולה ביטחוני עם ישראל. היא שמרה על שקט יחסי בגדה בתנאים קשים מאוד, והיא עדיין הפרטנר היחיד לכל אופק מדיני עתידי.
ההתנגדות של בנימין נתניהו לכל דיון ברשות כמרכיב אפשרי בעזה שלאחר חמאס אינה עניין של מדיניות — אלא של פוליטיקה. שותפיו הקואליציוניים מהימין הקיצוני, כמו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', יעדיפו לראות את עזה משוטחת או נכבשת מחדש לצמיתות מאשר מועברת לידי עבאס. הושטת יד לרשות — אפילו בצורה מותנית — עלולה לפרק את הקואליציה. ולכן נתניהו מושך זמן, ומאריך את המלחמה.
הסכם הפסקת האש שישראל חתמה עליו בינואר — ונסוגה ממנו באופן מביש — כלל שלבים שתוכננו לסיים את הסכסוך ולהביא לשחרור כל בני הערובה. אבל כששלב ב׳ הגיע, נתניהו, תחת לחץ הימין, בלם את המהלך.
בלי תכנית סיום הכוללת שלטון פלסטיני אחר, שום הפסקת אש ממילא לא תחזיק מעמד. אבל נתניהו רוצה רק דבר אחד: למשוך זמן. זמן לשמור על הקואליציה. זמן לקתוע וועדת חקירה. זמן לשחוק את מוסדות הדמוקרטיה.
ובזמן שכמעט כולם מתחמקים מבהירות מוסרית — עבאס סוף סוף מדבר ברור. ישראל — והקהילה הבינלאומית — חייבות להפסיק להתייחס לרשות כאל רוח רפאים של הסכמי אוסלו, ולהתחיל לראות בה אבן יסוד לעתיד. אם שינויים, חיזיקום, רפורמות וכולי. אבל זה המותג.
חמאס כמובן לא ימהר להתפרק מנשקו. אבל אם לא תונח על השולחן אלטרנטיבה מעשית, פרגמטית, מגובה על ידי מדינות ערב, סיוע ישראלי וקהילה בינלאומית — חמאס ישרוד כברירת מחדל, כי אי אפשר למוטט אותו לחלוטין כל עוד הוא מחזיק 59 בני ערובה. אבל אם תהיה אלטרנטיבה, הלחץ יתחיל להיבנות — מהר. המפתח הוא לא "לחץ" צבאי ישראלי – אלא לחץ עממי, ערבי ובינלאומי.
הציבור הישראלי משתוקק לסיום המלחמה, וכבר מבין שהממשלה הלא-מוסרית הזו גוררת רגליים במדיניות שגובה חיי אדם בשביל השרדות שלטונית. הגיע הזמן שבעלות בריתה של ישראל — בוושינגטון ובבירות ערב — יכפו סוף למשבר: תרחיש שמטרתו לפרז את חמאס, להעצים את הרשות, לשקם את עזה עם תמיכה ערבית ומערבית, ולהציע אופק מדיני שהפלסטינים יכולים להאמין בו.
זהו הנתיב היחיד שמציע משהו חוץ מדם נמשך לנצח. זה התרחיש שעשוי להציל את ישראל מעצמה.
הכותב הוא לשעבר העורך הראשי של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ולשעבר יו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים