בשנים האחרונות הולך ומתרחב הניסיון מצד ממשלת פולין לנתק את עצמה מאחריות כלשהי לשואת העם היהודי. חוק מ-2018 אוסר לייחס לפולין שותפות לפשעי הנאצים, ובפועל – גם מונע תביעות רכוש מצד ניצולים וצאצאיהם. זהו לא מאבק חדש, אך רק לאחר שחוויתי זאת מקרוב – במסע פרטי לפולין במרץ 2025 – הבנתי עד כמה המגמה הזו מושרשת, ממוסדת, ושקטה מדי.
נסענו קבוצה של 22 חברים מישראל למסע בעקבות קברי צדיקים. מסע יהודי-רוחני שבמהלכו החלטנו גם להגיע לאושוויץ-בירקנאו, ולתת מקום אישי וזיכרון לאירועי השואה. לא זלזלנו בהכנה – קראנו, צפינו, דיברנו. חשבנו שאנחנו מוכנים. אבל דבר לא הכין אותנו למה שאושוויץ הפך להיות היום: אתר שמארח מיליוני מבקרים בשנה, אבל מציג נרטיב שבו היהודים הם רק "אחד הקורבנות", לעיתים שוליים, בעוד הפולנים – הם הקורבן המרכזי.
קיבלנו מדריכה פולנייה דוברת עברית שוטפת, שלמדה מדעי היהדות באוניברסיטת קראקוב. ציפינו לקול שמכבד את האמת – וקיבלנו הסברים שמתחמקים מהמילה "רצח", ובמקום זה אומרים ש"יהודים מתו כאן". כששאלנו למה, היא ענתה: "אני לא רואה הבדל". בין התצוגות – אולמות של נעליים, מזוודות, משקפיים. אבל איפה החנוכיות, הסידורים, ספרי הקודש, הפמוטים? נשארו רק כמה טליתות. אפילו בחדר התמונות של האסירים – הטלאים הצהובים נעלמים כמעט לגמרי, מפנים מקום למשולשים אחרים: פולנים, סובייטים, הומוסקסואלים.
על מרד ורשה הפולני – יש שלטים. על מרד גטו ורשה – שתיקה. זה לא מקרי. מדובר במדיניות עקבית של הצגת הפולנים כקורבנות יחידים, תוך מחיקת הגבורה היהודית. זה לא רק שכתוב – זו הנדסת תודעה. כ-3.5 מיליון יהודים חיו בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. רק כ-300 אלף נותרו אחריה. גם הם נרצחו בפוגרומים מקומיים – דוגמת פוגרום קיילצה. אבל כיום, אפילו באושוויץ, הם מוצגים פשוט כ"פולנים". כאילו זהותם היהודית אינה רלוונטית.
כ-3.5 מיליון יהודים חיו בפולין ערב מלחמת העולם השנייה. רק כ-300 אלף נותרו אחריה. גם הם נרצחו בפוגרומים מקומיים – דוגמת פוגרום קיילצה. אבל כיום, אפילו באושוויץ, הם מוצגים פשוט כ"פולנים". כאילו זהותם היהודית אינה רלוונטית.
ניכר לאורך כל הסיור, ובכל ההסברים וההצגות, שקיים ניסיון שיטתי מצד הרשויות הפולניות להסיר את אחריות העם הפולני לפשעים שהתרחשו בשטחם. זה לא רק נרטיב של קורבנות – זה נרטיב של הימנעות מהתמודדות עם העבר. פולין, שבמשך שנים רבות שימשה בית לקהילה היהודית הגדולה בעולם, הפכה לאחר המלחמה למקום שבו הניצולים לא התקבלו חזרה – אלא נרצחו שוב, הפעם על ידי שכניהם. במקום להכיר באמת, מתקיים כיום מאמץ ממשלתי ומוסדי להסתיר, לעמעם ולהעביר את האחריות כולה לגרמניה הנאצית. החוק הפולני משנת 2018, האוסר על האשמת פולין בשותפות לשואה, הוא חלק ממגמה זו.
המאבק על הזיכרון אינו רק בין קירות מחנה רפאים. הוא מתקיים היום – בתודעה של מיליונים שמבקרים בפולין ולומדים סיפור חלקי, מעוות, לעיתים שקרי.
אם נרצה לשמר את האמת ההיסטורית, עלינו להציב דרישות ברורות מול ממשלת פולין לשילוב תכנים שמכירים בשואה היהודית במלוא היקפה, לחזק נוכחות ישראלית ויהודית באתרים, להגדיל הדרכה עצמאית למשלחות ולהעלות את הסיפור האמיתי לתודעה הציבורית בארץ ובעולם.
עבורי, המסע הזה היה טלטלה. לא בגלל מה שהיה – אלא בגלל מה שהולך ונשכח. אם לא נגן על האמת – היא תישחק בין מילים מכובסות, בין משולשים צבעוניים, בין שורות שלא נכתבו. אנחנו לא יכולים להרשות לזה לקרות.