ישנם אנשים שניחנו ביכולת כתיבה מופלאה. חוכמתם, שנינותם וכישרונם בולטים בים הרדידות שמציף את התרבות הישראלית. כדי להציב מראה לחברה הישראלית, בחרתי בשלושה שירים שאותם אני מפרסם השבוע במדור. שלושת השירים משקפים את התחושות של הפקרה, בגידה וחורבן חברתי, המהדהדות בשירה העברית לדורותיה. הם מציגים תמונה של חברה המתמודדת עם עימותים פנימיים וחיצוניים, שבה הערכים מתערערים והאמון מתפוגג. במציאות הנוכחית, שירים אלו מקבלים משמעות חדשה, ומזכירים את הצורך להתמודד עם האתגרים החברתיים והערכיים של זמננו.
באחת השורות הידועות הוא מציין ש“צודק או לא, אם מישהו מפסיד - זה רק אתה; ראשי הממשלות יוצאים בלי אף שריטה". כלומר, החייל הפשוט והאזרח הם הנפגעים, בעוד המנהיגים נותרים שלמים ולרוב רחוקים מהסכנה. שירו של לוין, שהושמע תחילה בקברט סאטירי, הפך עם השנים למעין המנון אנטי-מלחמתי, המזהיר מפני תהילת ניצחון מזויפת ומדגיש את חוסר ההיגיון שבהקרבת החיים במלחמות חוזרות. במסגרות אקטואליות, הציטוטים ממנו שימשו למחאה על מלחמות שנתפסו כמיותרות, כמו מלחמת לבנון.
בחרתי לפרסם הפעם דווקא שיר אחר של לוין: "את ואני והמלחמה הבאה". בשירו זה כותב לוין שהמלחמה אינה רק עימות חיצוני, אלא נוכחות קבועה בחיי היומיום, המלווה את הזוג בכל רגע - בטיול, בשינה, בלידה. המלחמה הופכת לדמות שלישית במערכת היחסים, ומסמלת את התחושה שהחברה הישראלית חיה תחת צל מתמיד של עימות. השיר משקף את התחושה של הפקרה ובגידה, שבה המלחמה משתלטת על החיים האישיים והחברתיים, ומערערת את תחושת הביטחון והאמון.
את ואני והמלחמה הבאה...
את ואני והמלחמה הבאה…
התרעות פיקוד העורף