"את בניו לא יפקיר לזר" - מה היה אומר יוני נתניהו על הפקרת החטופים | אבי בניהו

משמעות אחרת

בתוך ימי הלאום העוצמתיים, בין זיכרון לשואה ולתקומה לבין זיכרון לחללי מערכות ישראל ועצמאותה, משולה מדינתנו הצעירה, האהובה, השכולה והמדממת, למישהי שעברה תאונת דרכים קשה מאוד ומצויה במחלקת השיקום. לא נשקפת לנו סכנת חיים, אבל היציאה מהשיקום על הרגליים כרוכה באמונה עזה, במאמצים גדולים ובהשתדלות, בהתמסרות לתהליך השיקום וגם בכאבי תופת. מי שרוצה לדעת איך זה קורה ובמה זה כרוך, שילך למרכז השיקום בשיבא ויפגוש את המפקדים והלוחמים שניצלו בנס ומתמסרים בעקשנות למשימתם: לצאת מהאירוע בראש מורם, ואם יש רגליים - אז עליהן, ואם לא - על קביים. כך גם אנחנו כעם, כחברה וכמדינה.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה קיבל השנה משמעות אחרת, נוספת. לנגד עינינו לא רק סיפורי הניצולים ששרדו את שואת יהדות אירופה וצפון אפריקה. אלה נמצאים בערבוביה עם העדויות הטריות של "שואת עוטף עזה" מ־7 באוקטובר. וכך משתלבת בחיינו "השואה המודרנית" בת זמננו עם השואה הנוראית שחווה עמנו על אדמת אירופה, כשלא היו לנו מדינה ולא צבא ולא כוח מגן.

גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מקבל נופך נוסף ואחר.לכותל השמות פה וגם פה נוספו מאות ואלפי שמות, וערי השיש שלנו התרחבו עד מאוד. קהילות שלמות הפכו שכולות לעד, ובמשפחות רבות נפער בור שחור שלא יתאחה לעולם.

וכמוהם יום העצמאות ה־77 שלנו, בעיצומה של מלחמה ובעיצומה של מחלוקת קשה בעם, והשאלות שעולות הן מהי עצמאות, האם היא מובטחת לנו ובמה ובמי זה תלוי, והאם לחגוג אותה או רק לציין, והאם יש קשר בין עצמאות ישראלית לדמוקרטיה, והאם אנחנו באמת עם עצמאות מלאה בתוך המזרח התיכון האכזרי ורווי הטרור והאלימות, או שהתלות שלנו בארה"ב ובאינטרסים שלה פוגעת בעצמאות שלנו. אלה שאלות שמנסרות בראשו של כל ישראלי, ומן הראוי שינסרו ויטרידו וילובנו.

מתחת לאחוז החסימה

קשים חייו של פוליטיקאי תאב חיים מתחת לאחוז החסימה. גדעון סער, ששהה שם תקופה מסוימת, נחלץ משם באמצעות כיפוף עמוד השדרה שלו, בגידה באמת והונאת בוחריו - וקיבל בית פוליטי, שררה ותענוגות. וכך הפכו קולותיהם של בוחרי בני גנץ וגדי איזנקוט לקרש ההצלה של סער וזאב אלקין, בדרך למה שנראה להם כחוף מבטחים בליכוד.

אבל סער הוא רק דוגמה על מנת לתאר את חייו הקשים של בצלאל סמוטריץ', שחי כבר חודשים מתחת לאחוז החסימה עם בוחרים מאוכזבים מכך שגנב מהם את מותג "הציונות הדתית" והתנתק ממעמדם בשדה הקרב ומדרישתם לשוויון בנטל, בעודו מגבה את בנימין נתניהו ואת החרדים בחוק ההשתמטות הממשמש ובא.

את הכותרות הוא מייצר כמעט כל בוקר. הכותרות למעלה - והוא למטה, מתחת לאחוז החסימה. בוקר אחד הוא מצהיר בערלות לב שהשבת החטופים איננה בראש סדר העדיפויות (מעניין אם היה מתבטא כך אם חלילה היו החטופים תלמידי ישיבה תורנית כלשהי), בבוקר אחר הוא מצהיר שאם ראש השב"כ יגיע לישיבה הוא יחרים אותה, ולמחרת מצהיר שכאשר ראש השב"כ ידבר הוא "ייצא לשירותים". ואחר כך הוא יהיה לשר הראשון ש"יעמיד את הרמטכ"ל במקומו", יצעק עליו ויסביר לו מי "הבוס", ושאם הוא לא יכול לעמוד בדרישות של הממשלה הרעה הזאת – ימצאו לו מחליף.

ואנשי הציונות הדתית - בשדה הקרב, במחלקות השיקום, בשטחי הכינוס, בשירות הציבורי ובמכינות הקדם־צבאיות - עומדים מול השר הזה והאמירות ההזויות והנוראיות שלו וחשים מושפלים, מרומים וחסרי בית פוליטי. היטיב לתאר זאת חברי מנחם הורוביץ: "אני מתבייש ששנינו חובשים את אותה הכיפה הסרוגה". ואני אומר לאחיי ואחיותיי מהציונות הדתית, ציונים, חלוצים ומשרתים - שנבנית כאן שותפות גדולה, ושעוד נבנה וניבנה כאן יחד באהבה ובשותפות, גם תחת מחלוקת פוליטית.

משימת הדור

המלחמה המתמשכת ברצועת עזה, ללא אסטרטגיה, ללא תכלית, ללא רגל מדינית משלימה, ללא דיון על היום שאחרי וללא קידום חלופה שלטונית לחמאס, עלולה  להפוך  ל"מלחמת שולל", שמזכירה את הנוכחות שלנו המתמשכת מדי בדרום לבנון, סוג של מלחמה שאף פעם לא די בה. הטענה שהמלחמה הזאת, במתכונת הזאת, מקדמת את שחרור החטופים - משוללת כל בסיס עובדתי. מה ששחרר עד כה חטופים זה הסכם ומנגנון שעבד באופן מסודר, ומה שהפסיק את השבת החטופים הוא החלטת ממשלת ישראל לא לעבור לשלב ב' בהסכם מחששו של נתניהו לפירוק ממשלתו מימין.

59 חטופים בשבי חמאס הם אות קלון על ראשנו בשל הפקרתם על ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה. צו השעה והאחריות לגורלם טמונים בעסקה להחזרתם, גם במחיר של הפסקת המלחמה. לעזה נוכל תמיד לחזור, אבל הם לא תמיד יוכלו לחזור הביתה. זו משימת הדור שלנו, בלעדיה אין שיקום, אין עצמאות ואין ציונות.

מה יוני היה אומר

שלושת בניו של בנציון נתניהו ז"ל שירתו כקצינים בסיירת מטכ"ל, ואחד מהם, יוני נתניהו ז"ל, נפל בקרב במהלך מבצע שחרור החטופים באנטבה. הלכתי השבוע למילותיה של המשוררת תלמה אליגון־רוז לשיר "ארץ צבי", שהפך להמנון של סיירת מטכ"ל, ושאותו פיזמו בני משפחת נתניהו: "אל ארץ צבי, אל דבש שדותיה, אל הכרמל והמדבר, אל עם אשר לא יחשה, שאת בניו לא יפקיר לזר".

קראתי שוב ושוב, ותהיתי מה קרה לנתניהו, שמפקיר בפועל את בנינו לזרים, ומה היה אומר על זה אחיו, גיבור נעוריו, יוני נתניהו ז"ל, שנתן את חייו לבני עמו ולמילות השיר המקסים והמחייב הזה.

הניחו את הרוע בצד

אבנר נתניהו לא עוסק בפוליטיקה, לא נוכח ברשתות החברתיות ולא מתבטא פוליטית. הוא שירת שירות מלא ומשמעותי, הוא כאן איתנו בישראל, עושה שירות מילואים כמתבקש, ומבקש לחיות חיים נורמליים ככל האפשר, ואפילו ביקש למחוק את הערך שלו מוויקיפדיה. וכעת, כמו כל אדם בגילו, הוא מתחתן. ואני אומר לכם - הניחו את הרוע לרגע בצד, כבדו אותו כצעיר ישראלי. לא מגיע לו ולארוסתו ולמשפחתה מה שהם עוברים. אל תהיו על אוטומט. אני בכל אופן מאחל לו ולרעייתו מזל טוב וחיים טובים ומאושרים, במדינה יהודית, בטוחה ודמוקרטית.

אנחנו רק אורחים

הים שייך לכרישים, ללווייתנים, לדגה, לאצות הים - ובני האנוש הם רק אורחים שחייבים להתנהג בנימוס ובכבוד. הטבע הגדול שייך לחיות הפועלות בתוכו, וכשאנחנו מבקרים במרחביו, עלינו לנהוג בזהירות, באחריות, בנימוס ובכבוד. ממש כמו שאנחנו נדרוש מתנין, מדבורה, מגור נמרים או מנחש שיבקש להתארח אצלנו בדירה או בחצר. מה שקרה עם הכרישים בחוף חדרה זה ההפך המוחלט ותמרור אזהרה לכולנו.

לא ניצחתם

בתוכנית הבוקר של קשת ביום השואה ביקשו שאצביע על דמות או אירוע הקשורים לשואה שנגעו בי - ומיד הצבעתי על דמותה של בלומה דנציגר, חברת הקיבוץ שלי. בלומה, ניצולת אושוויץ, שחוותה על גופה ונפשה את מעבדותיו של ד"ר מנגלה ואיבדה את כל בני משפחתה, נמנתה עם גרעין המייסדות והמייסדים של קיבוצנו. כולם ניצולי המחנות שעלו לישראל, הקימו קיבוץ וקראו לו על שמה של חביבה רייך ז"ל. כולם כבר הלכו לעולמם, ובלומה בת ה־97 נותרה היחידה מהם בחיים, נאחזת בהם בכוח, רוצה לומר - הנה אני, בלומה, לא ניצחתם אותי – אני ניצחתי אתכם. עד 120.

לא נשכח

בערב יום השואה לקחתי את בני בכורי אורי למופע מיוחד של יהודה פוליקר, מגדולי היוצרים שלנו, ליצירתו המוזיקלית האלמותית "אפר ואבק" - זכר למשפחתו שנספתה ברובה בשואת יהדות סלוניקי. היכל התרבות היה מלא בוותיקים שזוכרים את מופע המקור ובבני הדור הצעיר. החטופים שבשבי ריחפו בתמונותיהם על הבמה ובלב, וכולנו זמזמנו "ערב טוב ייאוש, ולילה טוב תקווה". נזכור, לא נשכח ולא נסלח. נסמוך רק על עצמנו.

בוט אופטימי לסיום

זהו ערב חג העצמאות, וביקשתי עזרה מ־ChatGPT לכתוב עבורי קטע סיום אופטימי, וזה מה שהוא הציע: "המדינה הזאת נבנתה לא מתוך נוחות, אלא מתוך עקשנות. לא הוקמה כי היה קל, אלא כי היה הכרח. והיום, גם אם נראה שהעתיד לוט בערפל – אני מאמין שנמצא שוב את הדרך, נחלוק כאב ותקווה, נתווכח וגם נתחבק, כי בסוף זו לא רק מדינה, זו שליחות, זו הבטחה וזו תקווה של דורות שראויה להגשמה". קניתי.

שנהיה טובים וראויים, ושבת שלום.