משמעות אחרת
בתוך ימי הלאום העוצמתיים, בין זיכרון לשואה ולתקומה לבין זיכרון לחללי מערכות ישראל ועצמאותה, משולה מדינתנו הצעירה, האהובה, השכולה והמדממת, למישהי שעברה תאונת דרכים קשה מאוד ומצויה במחלקת השיקום. לא נשקפת לנו סכנת חיים, אבל היציאה מהשיקום על הרגליים כרוכה באמונה עזה, במאמצים גדולים ובהשתדלות, בהתמסרות לתהליך השיקום וגם בכאבי תופת. מי שרוצה לדעת איך זה קורה ובמה זה כרוך, שילך למרכז השיקום בשיבא ויפגוש את המפקדים והלוחמים שניצלו בנס ומתמסרים בעקשנות למשימתם: לצאת מהאירוע בראש מורם, ואם יש רגליים - אז עליהן, ואם לא - על קביים. כך גם אנחנו כעם, כחברה וכמדינה.
גם יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה מקבל נופך נוסף ואחר.לכותל השמות פה וגם פה נוספו מאות ואלפי שמות, וערי השיש שלנו התרחבו עד מאוד. קהילות שלמות הפכו שכולות לעד, ובמשפחות רבות נפער בור שחור שלא יתאחה לעולם.
וכמוהם יום העצמאות ה־77 שלנו, בעיצומה של מלחמה ובעיצומה של מחלוקת קשה בעם, והשאלות שעולות הן מהי עצמאות, האם היא מובטחת לנו ובמה ובמי זה תלוי, והאם לחגוג אותה או רק לציין, והאם יש קשר בין עצמאות ישראלית לדמוקרטיה, והאם אנחנו באמת עם עצמאות מלאה בתוך המזרח התיכון האכזרי ורווי הטרור והאלימות, או שהתלות שלנו בארה"ב ובאינטרסים שלה פוגעת בעצמאות שלנו. אלה שאלות שמנסרות בראשו של כל ישראלי, ומן הראוי שינסרו ויטרידו וילובנו.
מתחת לאחוז החסימה
את הכותרות הוא מייצר כמעט כל בוקר. הכותרות למעלה - והוא למטה, מתחת לאחוז החסימה. בוקר אחד הוא מצהיר בערלות לב שהשבת החטופים איננה בראש סדר העדיפויות (מעניין אם היה מתבטא כך אם חלילה היו החטופים תלמידי ישיבה תורנית כלשהי), בבוקר אחר הוא מצהיר שאם ראש השב"כ יגיע לישיבה הוא יחרים אותה, ולמחרת מצהיר שכאשר ראש השב"כ ידבר הוא "ייצא לשירותים". ואחר כך הוא יהיה לשר הראשון ש"יעמיד את הרמטכ"ל במקומו", יצעק עליו ויסביר לו מי "הבוס", ושאם הוא לא יכול לעמוד בדרישות של הממשלה הרעה הזאת – ימצאו לו מחליף.
משימת הדור
המלחמה המתמשכת ברצועת עזה, ללא אסטרטגיה, ללא תכלית, ללא רגל מדינית משלימה, ללא דיון על היום שאחרי וללא קידום חלופה שלטונית לחמאס, עלולה להפוך ל"מלחמת שולל", שמזכירה את הנוכחות שלנו המתמשכת מדי בדרום לבנון, סוג של מלחמה שאף פעם לא די בה. הטענה שהמלחמה הזאת, במתכונת הזאת, מקדמת את שחרור החטופים - משוללת כל בסיס עובדתי. מה ששחרר עד כה חטופים זה הסכם ומנגנון שעבד באופן מסודר, ומה שהפסיק את השבת החטופים הוא החלטת ממשלת ישראל לא לעבור לשלב ב' בהסכם מחששו של נתניהו לפירוק ממשלתו מימין.
59 חטופים בשבי חמאס הם אות קלון על ראשנו בשל הפקרתם על ידי ממשלת ישראל והעומד בראשה. צו השעה והאחריות לגורלם טמונים בעסקה להחזרתם, גם במחיר של הפסקת המלחמה. לעזה נוכל תמיד לחזור, אבל הם לא תמיד יוכלו לחזור הביתה. זו משימת הדור שלנו, בלעדיה אין שיקום, אין עצמאות ואין ציונות.
מה יוני היה אומר
קראתי שוב ושוב, ותהיתי מה קרה לנתניהו, שמפקיר בפועל את בנינו לזרים, ומה היה אומר על זה אחיו, גיבור נעוריו, יוני נתניהו ז"ל, שנתן את חייו לבני עמו ולמילות השיר המקסים והמחייב הזה.
הניחו את הרוע בצד
אנחנו רק אורחים
הים שייך לכרישים, ללווייתנים, לדגה, לאצות הים - ובני האנוש הם רק אורחים שחייבים להתנהג בנימוס ובכבוד. הטבע הגדול שייך לחיות הפועלות בתוכו, וכשאנחנו מבקרים במרחביו, עלינו לנהוג בזהירות, באחריות, בנימוס ובכבוד. ממש כמו שאנחנו נדרוש מתנין, מדבורה, מגור נמרים או מנחש שיבקש להתארח אצלנו בדירה או בחצר. מה שקרה עם הכרישים בחוף חדרה זה ההפך המוחלט ותמרור אזהרה לכולנו.
לא ניצחתם
לא נשכח
בערב יום השואה לקחתי את בני בכורי אורי למופע מיוחד של יהודה פוליקר, מגדולי היוצרים שלנו, ליצירתו המוזיקלית האלמותית "אפר ואבק" - זכר למשפחתו שנספתה ברובה בשואת יהדות סלוניקי. היכל התרבות היה מלא בוותיקים שזוכרים את מופע המקור ובבני הדור הצעיר. החטופים שבשבי ריחפו בתמונותיהם על הבמה ובלב, וכולנו זמזמנו "ערב טוב ייאוש, ולילה טוב תקווה". נזכור, לא נשכח ולא נסלח. נסמוך רק על עצמנו.
בוט אופטימי לסיום
זהו ערב חג העצמאות, וביקשתי עזרה מ־ChatGPT לכתוב עבורי קטע סיום אופטימי, וזה מה שהוא הציע: "המדינה הזאת נבנתה לא מתוך נוחות, אלא מתוך עקשנות. לא הוקמה כי היה קל, אלא כי היה הכרח. והיום, גם אם נראה שהעתיד לוט בערפל – אני מאמין שנמצא שוב את הדרך, נחלוק כאב ותקווה, נתווכח וגם נתחבק, כי בסוף זו לא רק מדינה, זו שליחות, זו הבטחה וזו תקווה של דורות שראויה להגשמה". קניתי.
שנהיה טובים וראויים, ושבת שלום.
התרעות פיקוד העורף