מודעת ענק, על כפולת עמודים, התנוססה בגיליון ערב שבת של "הארץ" לפני שבוע. עמוד אחד נשא את הכותרת "שריונאים למען שחרור החטופים והפסקת המלחמה". בצידה השמאלי של הכפולה הכותרת הייתה "השריונאים תומכים בטייסים". מאות שמות החותמים מילאו את הכפולה.
בתחילת ימיה של המחאה נגד "הרפורמה המשפטית"/"ההפיכה השלטונית" החלו להתגבש קבוצות אנשי צבא במילואים ובדימוס שנשאו ברמה את השתייכותם הצבאית, כדי להעניק משנה תוקף למאבק למען מה שהם הגדירו – הדמוקרטיה. בעיניי זה היה צעד ראשון להפיכה צבאית. יש מדינות שבהן הצבא הכתיר עצמו ל"מגן הדמוקרטיה". משטרי קולונלים וגנרלים בארגנטינה וביוון יצאו לדרך כדי להציל את הדמוקרטיה מפני קומוניזם או פאשיזם - ובשני המקרים הללו זה הסתיים בשלטון אימים דיקטטורי.
כל איש צבא בישראל המנפנף ביחידתו או בדרגותיו כדי לתבוע "דמוקרטיה", נמצא מילימטר משימוש בכוח צבאי כדי לסלק את מי שבעיניו "דיקטטור". כך כתבתי כשאחים לנשק – שרק לאחרונה החלה בארה"ב חקירה באשר למקורות המימון הישירים או העקיפים שלהם – החלו לצעוד בחצי־מדים כשהם מניפים כרזות פוליטיות.
גם הצהרתם של מארגני העצומה "קריאה זו אינה בגדר סרבנות" אינה אלא הכובע הבוער על ראש הגנב. עובדות סוציאליות, שינניות או פרופסורים למגדר לא היו נזקקים להבהרה כזו, אם האיום לא היה מוטמע בכותרת ובשיוך החילי - "שריונאים". הרי כל אחד מהחתומים הוא מורה או הייטקיסט או חקלאי. הם לא הציגו עצמם כבעלי מקצועות אחרים, אלא רק על פי השיוך הצבאי (במיל') שלהם כאיום שקוף: השלב הבא – סרבנות. בהיתממות כזו ממש החלה מחאת אחים לנשק, אשר במהלך יזום, מתוכנן ומחושב התגלגלה באפס זמן לסרבנות.
ה"א הידיעה הרעילה
וזו אינה היטפלות לאות אחת. רוב התקשורת, התומכת בהפסקת המלחמה, מתייחסת ל"מכתב הטייסים" בה"א הידיעה. גם אם יש טייסים שחושבים שכל מי שמאיים שוב בסרבנות הוא פושע. ויש אנשי מודיעין שאינם מבינים באיזו חוצפה יכולים כמה בוגרי 8200 לשוב ולהראות את פרצופם אחרי איומי הסרבנות הקודמים - וגם אחרי כישלונם הנורא להתריע מפני מה שהקריאות שלהם גרמו – ולשוב ולאיים.
ה"א הידיעה הרעילה הזו מרצפת, מבלי משים לכאורה, את כל מהדורות החדשות של 11-12-13. בכל מאמר שעוסק בסוגיה ייכתב "מכתב אנשי המילואים" ולא "מכתב אנשי מילואים". "מכתב הרופאים", גם כשיש רופאים רבים הסבורים שאיום בסרבנות או בשביתה מטעמים פוליטיים הוא מעילה באתיקה הרפואית הבסיסית ביותר. לעולם לא אשכח ולא אסלח לרופאי מילואים מ־669 שאיימו בתקופת המחאה המשפטית שלא להגיע לשירות. תוספת ה"א הידיעה נועדה לשרת טיעון אחד בלבד ואיום בצידו: אנחנו מייצגים את הרוב, וגם אם הקבוצה שלנו היא קבוצת מיעוט בחברה הישראלית – הכוח בידינו, ולכן אנחנו נקבע.
"אם תחצו את הגבולות - זהותכם תישלל"
כל המצרפים לתואריהם ולשייכותם המקצועית הארגונית או החילית את ה"א הידיעה, מודעים כמובן לכך שאין הם מייצגים את הקבוצה שהם מדברים בשמה. הם רק קולניים וממומנים יותר. הם גם מודעים למלכוד של מי שחושב ההפך מהם: הרי מי שינסה לגייס רופאים או צוללנים, כלבני "עוקץ" או דובדבנים לחתום על עצומות הפוכות - קריאה להמשיך במלחמה עד חיסול האויב, ואיום מוסווה בסרבנות אם המלחמה תופסק - יעשה בדיוק מה שעושים אנשי השמאל המורדים במדינה ובצבא.
אבל המלכוד הלוגי אינו כלי הנשק היחיד של אותן קבוצות מיעוט רדיקליות המבקשות לשרוף את המועדון כדי להחליף את ההנהלה. ההדרה, שלילת הזהות, היא כלי נשק כזה. כל מי ששייך באופן טבעי לאותה קבוצת ייחוס אך מתייצב נגד דובריה המתיימרים לדבר גם בשמו – מנושל מיד מהקבוצה. הוא כבר לא "שריונאי" אלא "ביביסט". הוא כבר לא "רופא" אלא "שופר". הוא כבר לא "אלוף במילואים" אלא "חובש כיפה".
מאריי כותב: "המשמעות היא שאתם חברים בקבוצת מיעוט מוכרת רק כל עוד אתם מקבלים את התלונות המיוחדות לה – את התלונות הפוליטיות ואת המצע הפוליטי שאנשים פיתחו למענכם. אם תחצו את הגבולות הללו ובמקרה תחרגו מן הכלל שהוכתב מראש – לא תהיו עוד מי שהייתם קודם לכן. זהותכם תישלל מכם".
בעיני כותבי העצומות המזדהים בשם "השריונאים", יחידת המילואים שבשמה הם מדברים מחייבת הזדהות פוליטית עם רעיון או מצע שעליו הם החליטו. ובעיניהם, מי שלא איתנו – לא רק שהוא נגדנו – הוא גם לא "אנחנו".
התרעות פיקוד העורף