המלחמה הממושכת מוטטה את האשליה שהמבנה החברתי והפוליטי בישראל יכול להימשך ללא שינוי. סירובם של החרדים לשרת בצבא הוא רק הסמל הבולט ביותר למחלה עמוקה יותר: מערכת שבורה שבה מגזר שלם מתקיים על גבם של אחרים, כלכלה שמזניחה את הפריפריה, דמוקרטיה חסרת בסיס חוקתי ושלטון פוליטי המתאפיין ברמאות, בבינוניות ובשחיתות חסרת בושה. הניסיון לפטר בו־זמנית את ראש השב"כ והיועמ"שית, תוך ניגוד עניינים מובהק, הוא קצה קרחון הביזיון.
אך המשבר מציע הזדמנות. זעזועי המלחמה והקורבן המשותף של אלה שמשרתים את הכלל יכולים להיות בסיס לארגון מחודש של הפוליטיקה הישראלית – כזה שמאחד חילונים, דתיים־לאומיים ואנשי מרכז תחת דגל האחריות הלאומית.
זה יכול להיות תהליך מזכך ממש – תיקון מהותי של הדיכוטומיה המיושנת והכושלת בין גושי השמאל־ערבים והימין־דתיים. אין סיבה שליברלים חילונים ינותקו מאחיהם הדתיים, ובאותה מידה אין סיבה שכל הדתיים יהיו לנצח כבולים לפנאטים שמתעקשים על המשך הקומבינות שמקריסות את המדינה.
נתחיל מהסטטוס קוו בין המדינה לחרדים. צה"ל נאנק תחת עומס עצום, וישראל אינה יכולה להמשיך לפטור קבוצה גדולה כל כך – שתלמידי הישיבות שלה גם מקבלים קצבאות במקום לשלם שכר לימוד – בזמן שאחרים נושאים בעול.
זה אינו רק נושא צבאי – זה משבר כלכלי וחברתי. בשל תלות בנימין נתניהו במפלגות החרדיות, התקציב החדש חלב את הציבור ללא שמץ של חמלה או בושה. עם שיעורי ילודה גבוהים כל כך וסירוב להשתלב בכלכלה המודרנית, החרדים הופכים לעול בלתי נסבל על העובדים והמשרתים.
ממשלה עתידית חייבת לפרק את מבנה התמריצים המעוות שנוצר עבור החרדים ולהשקיע בהיקף רחב בפריפריה הישראלית, שנזנחת כבר כמה עשורים.
בנושא הגיוס העוול זועק לשמיים. יותר מ־70% מהישראלים – רוב מוחץ מעבר למגזר עצמו – תומכים בגיוס החרדים. אין גיוס "לא בכפייה" – השירות בארץ איננו ומעולם לא היה וולונטרי. כאן טמונה ההזדמנות שאפשר למנף: הכעס בקרב הציבור הדתי־ציוני, הממלא את חובתו באופן גורף, חזק במיוחד. המלחמה, שהפכה לארוכה בתולדות ישראל, העמיקה את השסע, כאשר חילונים ודתיים־לאומיים נלחמים אלה לצד אלה, בעוד החרדים מתחמקים.
"ברית המשרתים" יכולה להיות תיאור נכון וקולע לאיחוד של חילונים ישראלים, ציונים דתיים וימין מתון סביב מצע של אחריות והוגנות – ושם טמון הפוטנציאל לרסק את הקואליציה ההרסנית שהתגבשה סביב נתניהו.
קואליציה כזו, אם תהיה גדולה מספיק, תוכל לא רק לשנות את התמרוץ השלילי של החרדים, אלא גם לטפל בבעיה היסודית ביותר: היעדר חוקה בישראל. חוסר במסמך חוקתי ברור מאפשר לכל סוגיה משמעותית להפוך לקרב פוליטי אינסופי ושוחק את אמון הציבור. חוקה ברוח מגילת העצמאות תוכל לקבע עקרונות יסוד של דמוקרטיה ליברלית, להבטיח איזון קביל בין הרשות המחוקקת והמבצעת, ולמנוע סחיטה פוליטית מצד מפלגות קטנות תוך הבטחת זכויות מיעוט. למרבה הצער, המחלוקות בסוגיה הפלסטינית כנראה גדולות מדי מכדי להתמודד עימן בשנים הקרובות.
ברור שבתוך ברית כזו יהיו מחלוקות, אך עוצמת הרגע ההיסטורי זועקת לכך ממש, והלגיטימיות שתושג מעצם היקפה עשויה לאפשר שינוי סדרי עולם.
שינוי כיוון
מה ומי בדיוק ירכיבו קואליציה כזו? חייב לקום איחוד מפלגות מרכז, שגם יביא הנהגה חדשה במקום הדמויות המותשות – בני גנץ את יאיר לפיד – שנכשלו כישלון כה בלתי נסלח בבחירות 2022, בגין קמפיין חיוור ולא אסטרטגי. הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט (איש שקול ואב שכול), אביגדור ליברמן (שכמו שמעון פרס לפניו כיהן כשר הביטחון, החוץ והאוצר) ויאיר גולן (סגן הרמטכ"ל לשעבר, הידוע בעמדותיו הנחרצות) הם כוורת מצוינת. ראש הממשלה לשעבר נפתלי בנט צריך לרוץ בנפרד, כמייצג הימין הדתי־ציוני המתון יחסית. מי שיוביל, יוביל – עם רבים וטובים סביבם.
מה שברור הוא שקואליציה כזו, כמעט בלי קשר לזהות העומד בראשה, תשדרג מיד את איכות הממשל בישראל.
נתניהו מפרק את ישראל לגורמים בגלל מדיניותו המופקרת, התלות בקיצונים והעדפת השלטון על פני הפטריוטיות. אם חלילה הקואליציה תישאר בשלטון, ישראל תהפוך לבלתי ניתנת לזיהוי: כלכלתה תקרוס תחת נטל הסובסידיות הבלתי אפשרי, צבאה יתפורר, והמוחות המבריקים ביותר שלה יעברו למקום אחר. תהליך ההידרדרות הזה יעודד את אויבי ישראל להגביר את תעוזתם.
בבחירות הבאות, לישראל תהיה הזדמנות אולי חד־פעמית לשנות כיוון. המדינה נמצאת ברגע כה אפל, שקשה לדמיין עתיד טוב – אבל הסיכוי קיים וההשפעה תהיה אדירה, כולל על מעמדנו בעולם. זה יהיה מחשמל: סוף־סוף אור לגויים – אך גם, ובעיקר, ליהודים ולישראלים.
הכותב הוא העורך הראשי לשעבר של סוכנות הידיעות AP באירופה, אפריקה והמזרח התיכון, ויו"ר התאחדות העיתונות הזרה בירושלים לשעבר
[email protected]