אנחנו חיים במדינה קטנה, יפה, מדוכאת ועליזה, ולחלוטין מטורללת. רשת של ערוצי עימות הזויים רוחשת ללא הרף. שר המשפטים נאבק בנשיא בית המשפט העליון, ראש הממשלה נאבק בראש השב”כ, הממשלה מתנגדת ליועצת המשפטית לממשלה, משפחות חטופים בקריאות ייאוש מול ממשלה אטומה, וראש הממשלה, שוב, נגד הדיפ סטייט. זו, כמובן, רשימה חלקית בלבד.

קצת קשה, אם כך, להיות מופתעים למקרא חומר חדשותי. אבל אני כן מופתע, ואפילו מזועזע, כשאני קורא בטור של אבי בניהו במעריב (18.4) כי באישור הרמטכ”ל ומפקד חיל האוויר נפסלים מועמדים צעירים משירות בחיל האוויר בשל השתתפותם בהפגנות מחאה נגד הממשלה.

הרמטכ״ל אייל זמיר בהערכת מצב וסיור שטח בשג׳עייה (צילום: דובר צה''ל)
הרמטכ״ל אייל זמיר בהערכת מצב וסיור שטח בשג׳עייה (צילום: דובר צה''ל)

אני תוהה: האם הרמטכ”ל, אייל זמיר, ומפקד חיל האוויר, תומר בר, מבינים את משמעות החלטתם? האם בכלל הם התעמקו במחשבה את מי הם פוסלים? הלוא הם פוסלים צעירים ערכיים על כך שאכפת להם מגורל החטופים. הם פוסלים צעירים המאמינים, על פי השקפת עולמם, בערכי הדמוקרטיה הישראלית. צעירות וצעירים המפגינים רגש אנושי ומעורבות אישית בנעשה במדינה.

ההסבר של דובר צה”ל הוא שרוצים למנוע את חדירת הפוליטיקה לצבא. אבל כשהרמטכ”ל ומפקד חיל האוויר פוסלים צעירות וצעירים מסיבה זו, הם שהופכים את צה”ל לגוף פוליטי. הם שוללים מצעירי ישראל את אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות – את זכות המחאה וההפגנה.

כשמטילים סנקציות של פסילה אישית על שום השתתפות במחאה לגיטימית פוגעים בזכות יסוד מוכרת. ובכלל, ממתי הבעת דעה אישית בדרך של השתתפות בהפגנה הופכת אוטומטית לעניין פוליטי פסול? וממתי זכותו של אדם להשקפת עולם פוליטית פוסלת אותו לעומת חבריו?

זה מריח לא טוב. זה נראה ככניעת הרמטכ”ל ומפקד חיל האוויר לרוח הרעה הנושבת מהממשלה. אני מבטיח הן לרמטכ”ל והן למפקד חיל האוויר כי להרבה צעירים שלא השתתפו בהפגנות יש השקפת עולם פוליטית מגובשת. מוטב שהרמטכ”ל וגם מפקד חיל האוויר יבחנו מחדש את המדיניות הפסולה שהנהיגו. צה”ל הוא צבא העם, ואין להפכו לצבא של בובות נטולות השקפת עולם אישית.

רונן בר, אייל זמיר, תומר בר (צילום: דובר צה''ל)
רונן בר, אייל זמיר, תומר בר (צילום: דובר צה''ל)

בעניין דומה, אני לא בטוח אם מכתבי הטייסים והשריונאים המשרתים במילואים וקוראים להפסקת הלחימה בעזה ושחרור החטופים הם “סרבנות”, או הבעת דעה לגיטימית והחלטית. אבל בדבר אחד אני בטוח: חלק מאלה המציגים את הטייסים והשריונאים כסרבנים הם צבועים חסרי עכבות.

אין להם הזכות הבסיסית לכנות את הטייסים והשריונאים סרבנים. וכוונתי היא לכל חברי הקואליציה היום. הם אלה שבעצם הימים האלה, מול עול שוחק המוטל על כתפי המשרתים במילואים ובני משפחותיהם, הופכים לחוק מדינה את אגם הסרבנות העצום והשוקק בישראל, של מאות אלפי צעירים במגזר החרדי. הוצאת מאות אלפי חרדים צעירים מעול שירות הביטחון – זוהי הסרבנות האמיתית, המושחתת ורחבת הממדים שחיה ונושמת כיום בישראל. וכל מי שתומך בה, מוטב שיגנה את עצמו על תרומתו לביסוס נגע הסרבנות.

עצרת של חרדים נגד גיוס לצבא (צילום:  חיים גולדברג, פלאש 90)
עצרת של חרדים נגד גיוס לצבא (צילום: חיים גולדברג, פלאש 90)

ומכאן, למלחמה בעזה, שכיום היא משוללת לגיטימציה. זה כבר נראה כמו אובססיה ולא כמדיניות שקולה. המלחמה משוללת לגיטימציה משום שרוב הציבור תומך בעסקת חטופים תמורת סיום המלחמה. סדרי העדיפויות של הציבור שונים מאלה של הממשלה. שחרורם משבי חמאס של 59 החטופים, שנה וחצי לאחר חטיפתם, נמצא בראש סדר העדיפויות של רוב הציבור.

נניח שחמאס ייכנע מול לחץ צבאי הנמשך חודש או חודשיים, ויסכים לשחרור עשרה חטופים תמורת הפסקת אש זמנית של שישה שבועות. מה הלאה? עדיין ייוותרו 49 חטופים בשבי חמאס. ומה יהיה בתום ששת השבועות של הפסקת האש? חידוש מלחמה של עוד חודש או חודשיים כדי לכפות שחרור של עוד קבוצת חטופים?

ייתכן שזה נראה כאילו הממשלה וצה”ל לוחמים בעוז למען שחרור החטופים. אבל לא. זהו קו פעולה המבטיח את המשך הישארותם של החטופים בשבי, במספר לא ידוע ולתקופה בלתי ידועה. כן, כולנו רוצים ב”ניצחון מוחלט” ובהשמדת חמאס, אבל שנה וחצי לאחר שבעה באוקטובר, בראש סדר העדיפות הלאומי מוצבת אחריות הממשלה להגיע לסיכומי שלב ב’ בעסקת החטופים ולסיים את המלחמה. זהו המהלך הנדרש כיום, ועלינו לעמוד בחובתנו המוחלטת מול החטופים ובני משפחותיהם: הסכם סופי לשחרור כל החטופים בפעימה אחת.