מסע בזמן לעבר ה-15 באפריל 2048. מדינת ישראל חוגגת את שנת המאה לקיומה. באר שבע, מטרופולין שוקק חיים המונה 2.5 מיליון תושבים, היא נקודת מוצא למסע אל לב הנגב המתחדש. גורדי שחקים מודרניים מתנשאים אל על ורחובותיה ההומים מלאים בצעירים ומשפחות, המגיעים מכל רחבי הארץ והתפוצות. בעשור מאז 2038, רשם הנגב את הצמיחה הדמוגרפית הגדולה ביותר בישראל.
לא, זו לא הזיה אלא הצצה אפשרית לעתיד. כך יכול להיראות הנגב בעוד 23 שנה, תקופת זמן שהיא כהרף עין במונחים היסטוריים. באזור החולש על 60% משטחה של ישראל, יש אפשרות ממשית להגשים את החזון המרהיב הזה ויש לכך כבר סימנים חזקים בשטח.
כבר כיום מתפתחים בנגב מוקדי תעסוקה וצמיחה טכנולוגיים חשובים. בסיסי המודיעין והתקשוב של צה"ל עומדים להיפתח, התעשיות הביטחוניות עוברות לנגב ומגייסות אלפי מהנדסים, בבאר שבע הולך ומוקם רובע חדשנות, בית חולים נוסף, שיופעל על-ידי שיבא, נמצא בשלבי תכנון מתקדמים והקמפוס הצפוני באוניברסיטת בן-גוריון - המכפיל את שטחה של האוניברסיטה - כבר עומד על תלו.
לכך צריך הוסיף את פרויקט תקומה בנגב המערבי, עם תקציבי ענק שנועדו לשקם את האזור. אם רק תופעל המדיניות הנכונה, הנגב יהפוך לאזור הצומח ביותר בישראל.
בנקודת מפנה היסטורית זו, אני פונה אל ממשלת הליכוד, אשר זכתה באמון הציבור בנגב מאז המהפך של 1977, והנחילה לנו אכזבה. המצב הקשה בפריפריה, ובפרט בנגב, מסביר זאת.
תושבי הנגב ידרשו דין וחשבון לקראת הבחירות ולכן אני ממליצה לממשלה להגשים את מחויבותה לפיתוח הנגב. קולנו אינו מובן מאליו וביכולתנו להטות את הכף בבחירות הבאות. הממשלה הנוכחית חייבת להציג קבלות על עשייה וזה מה שייבחן. יש לזכור שתזוזה של 4-5 מנדטים עשויה להכריע את הרכב הממשלה הבאהבישראל.
על ראש הממשלה להוביל את המהלכים הנדרשים לפיתוח הנגב כולו, כפי שהוא עשה בעבר, למשל בהכרזה על באר שבע כבירת הסייבר הלאומי, וכפי שהוא עושה בעת הזאת בפרויקט "תקומה". אין לי ספק שיש ביכולותיו של ראש הממשלה להוביל פרויקט לאומי חשוב זה של פיתוח הנגב
כדי לממש מדיניות זו לא צריך להמציא מחדש את הגלגל. ישראל כבר עשתה רבות ובהצלחה בתחום של פיתוח אזורי ואין סיבה שלא תוכל לעשות זאת גם כעת. אפשר ללמוד גם ממודל הצמיחה של מדינת טקסס, שהפכה בעשורים האחרונים לאחד ממרכזי הצמיחה הכלכלית המובילים בארה"ב, תוך שהיא מושכת אליה תאגידים גדולים בעיקר את הכוחות המובילים בתעשיית ההיטק החזקה והגדולה בארה"ב ותושבים ממדינות אחרות, בעיקר מקליפורניה.
עמוד התווך של המודל הטקסני הוא מדיניות מיסוי אטרקטיבית, שמשלבת תמריצי מס, הטבות ופטורים. למשל, פטור ממס לחברות ממגוון תחומים טכנולוגיים אם אלה עומדות ברף דרישות של השקעות ותעסוקה. מרכיב אחר במדיניות הטקסנית היא מערכת אגרסיבית של תמריצי מו"פ, שנועדה לעודד חדשנות. רכיב נוסף הוא קרן הפיתוח הכלכלי של טקסס (Texas Enterprise Fund), שהיא אחת מתוכניות התמריצים הגדולות והמוצלחות בארה"ב. הקרן מעניקה מענקים ישירים לחברות המתחייבות להקים או להרחיב פעילות במדינה וליצור בה משרות איכותיות. ואם בכך לא די, בטקסס קיימים גם תמריצי מס מקומיים. מחוזות וערים בטקסס מציעים כיום שורה של תמריצים נוספים, כמו אזורי פיתוח מתועדפים (TIFs/TIRZs), הפחתות מס לתקופות של עד עשר שנים, פטורים ותמריצים ייעודיים.
לצד הטבות המס, טקסס מציעה סביבה רגולטורית ידידותית לעסקים. ההתערבות בפעילות העסקית היא מצומצמת, עלויות הקמת עסק חדש הן נמוכות וחוקי העבודה הם גמישים. גם ההליכים המשפטיים הם יעילים ומערכת המשפט מנסה להימנע מהתדיינויות מיותרות, תוך קיום וחוקים המגבילים תביעות נזיקין.
התוצאה של כל אלה היא ברורה וחד-משמעית: טקסס היא אחת מהמדינות המובילות בשיעור צמיחת התמ"ג בארה"ב, שיעור יצירת המשרות בה עולה באופן עקבי על הממוצע הלאומי והיא אחת המדינות המובילות בקצב גידול האוכלוסייה. היא נהנית מזרם של חברות שמעבירות אליה את המטות ראשיים שלהן מניו יורק וקליפורניה, ותאגידים טכנולוגיים כמו טסלה, אורקל, HPE ואחרים מעבירים אליה פעילות. גוגל, למשל, העבירה אליה מרכזי דאטה סנטר בהשקעות עתק וטסלה מקימה באוסטין, בירת המדינה, "ג'יגה-פקטורי" בהשקעה של מעל 1.1 מיליארד דולר.
בעבר גם ניתנו הטבות לחברות סייבר שפעלו בתוך פארק ההייטק של בבאר שבע, במטרה למשוך חברות סייבר רב-לאומיות ומובילות להקים את פעילותן בנגב. החברות זכו להטבת מס בגובה של כ-20% מהסכום שהמעסיק היה חייב לנכות מההכנסה של העובד.
אני לא מזכירה את כל אלה כנוסטלגיה, אלא כדי להדגיש שכבר היו דברים מעולם וכעת נדרש מהלך רחב יותר, שיעוגן בחקיקה ראשית, ויכלול מערכת שלמה של הטבות ותמריצי מס לתושבי הנגב, או לאלה הבאים בשעריו. הטבות מסוג זה קיימות במדינות רבות בעולם ונועדו לעודד צמיחה באזורים מסוימים. כך למשל, מדינות שונות הגדירו אזורים גיאוגרפיים שונים כ"אזורי פיתוח מיוחדים" (Special Economic Zones - SEZs) כמו שנזן בסין ודובאי באיחוד האמירויות הערביות.
בארה"ב הוגדרו אזורי הזדמנות (Opportunity Zones) שבהם ניתנות הטבות מס או מענקים למשקיעים המשקיעים באזורים בעלי הכנסה נמוכה, במסגרת תוכנית פדרלית. דוגמאות למדינות שנקטו בגישה זו הן אוהיו, מרילנד וקולורדו. גם האיחוד האירופי מעניק מענקים ותמריצי מס לאזורים בעלי רמת פיתוח נמוכה. קנדה מציעה תמריצי מס לחברות הפועלות באזורים מרוחקים וצפוניים.
כדי להבטיח הצלחה לטווח ארוך, חיוני להשקיע בפיתוח תשתיות מתקדמות ובשיפור איכות החיים בנגב. זאת, באמצעות הקמת רשת תחבורה מהירה המקשרת את הנגב למרכז הארץ (כולל הרחבת מסילת הרכבת המהירה והשלמת כביש 6), פיתוח תשתיות טכנולוגיות מתקדמות (פריסת סיבים אופטיים ורשתות 5G6/G), והשקעה בפיתוח עירוני איכותי הכולל מרכזי תרבות, פארקים, ומוסדות חינוך מצוינים. בנוסף, יש לשקול פיתוח "אזור אוטונומי לחדשנות" בנגב, מודל המשלב את החופש הרגולטורי מהניסיון הטקסני עם היתרונות הטכנולוגיים והביטחוניים של ישראל, ויאפשר לחברות לפתח ולבחון טכנולוגיות חדשניות בתנאי רגולציה מקלים. כל אלה יציבו בסיס איתן להפיכת הנגב למנוע הצמיחה הבא של כלכלת ישראל.
דרוש - חזון גדול שמקודם על ידי ממשלה רצינית/ בדומה לטקסס, לנגב יש פוטנציאל צמיחה עצום ויישום מושכל של עקרונות המודל הטקסני עשוי להאיץ את הפיכתו למוקד צמיחה לאומי, במיוחד על רקע התפתחות אקו-סיסטם טכנולוגי באר שבעי המתמקד בסייבר, בינה מלאכותית, תעשיות ביטחוניות, אנרגיה מתחדשת, ומחקר מדעי-רפואי.
על הנייר קיימות כמה וכמה תוכניות לפיתוח של הנגב, אך מה שחסר לנו היום זה חזון גדול, שמקודם על ידי ממשלה רצינית, ממשלה שיודעת להחליט ולבצע.
הנגב ובירת המטרופולין באר שבע - היושבת גיאוגרפית בדיוק בנקודת האמצע של ישראל - יכולים להיות טקסס הישראלית. יש לנו את הקרקע, את המרחבים, את האנשים. יש לנו קריות צבאיות טכנולוגיות חדשניות, מוסדות אקדמיים, יזמים צעירים, קהילות חזקות והון אנושי מופלא באיכותו. מה שחסר עד עתה חזון ויכולת ביצועית. מהדורה מעודכנת לבן-גוריון, שהיה איש חזון, איש ביצוע וסיפק דוגמא אישית. כעת, ניתנת לבנימין נתניהו הזדמנות היסטורית למלא את המשימה הלאומית ולהפוך למנהיג שיגשים את החזון.
יש כאלה הטוענים שההיסטוריה יוצרת מנהיג ויש כאלה הטוענים שמנהיג יוצר את ההיסטוריה. אני חושבת שאנחנו מצויים בצומת מכריע שבו בנימין נתניהו יכול לממש את המפגש ביו הזדמנות היסטורית למציאות. השאלה האם הוא יתרומם לגודל השעה ויממש את הפוטנציאל העצום הטמון בנגב? כי מצבו של הנגב יעצב ויכריע את גורלה של ישראל. אני קוראת לו שלא לפספס את ההזדמנות שנקרית בדרכו.
התרעות פיקוד העורף