אנחנו יצורים מסתגלים. הסתגלות היא היכולת שלנו להתאים את עצמנו ולהשתנות, פיזית ונפשית, בהתאם למציאות החיים שלנו. אירועים קשים כמו אירועי השבת השחורה צורבים לנו את הנשמה. אנו שומעים, רואים וחווים זוועות שהן מעבר למה שהנפש יכולה לסבול. כל הזוועות שגדלנו עליו ורצינו להאמין שכבר לא קיימות בעולם, הפכו למציאות חיה מול עיננו. להמשיך להרגיש את הדברים בעוצמה לאורך זמן זה בלתי אפשרי. זה להיות בסבל מדיר שינה ולחוש כאב בכל רגע נתון. אז הנפש מיד מתחילה להתגונן – תחילה בניתוק מסיבי, שעשוי להרגיש כמו טשטוש כללי, חוסר ריכוז, תחושה שכל זה "כמו סרט". ועם הזמן, מצרפים את הפיסות לסיפור ומתחילים להבין מה קרה, משתדלים להרים מחדש את כל מה שנשמט לנו בחיים. בסוף, נעים הלאה ויש רגש חד או כואב אבל רק לרגע – בעצרת, בהאזנה לחדשות, או כשמבט של חטוף נשקף אלינו מתמשונה שתלויה על גדר ההפרדה בצומת. ואז הרמזור מתחלף ומשתדלים לנסוע הלאה.
זה הקיום שלנו בשנה וחצי האחרונות, רגעים של הכרה, ואז חזרה לחיים הפרטיים שלנו. משתדלים לדבוק בחיים הפרטיים שלנו. אין מה להרגיש אשמה לגבי זה. יצורים מסתגלים מנסים לשמור על עצמם במציאות לא נורמלית. זה נקרא הגנות – לשמור על הנפש כמה שאפשר. אני שומעת רבים שאומרים שהם רק "עושים כמה ימים הפסקה מהחדשות". מתעלמים. זה נורמלי לחלוטין. זה הניסיון להשאר באיזורים בריאים ושפויים מול הטירוף. יש לזה מחיר מסויים – קצת נסוגים ולא לוקחים חלק – אבל שומר עלינו. הכל עניין של איזונים.
אבל. חלק מהגדרה של בריאות נפשית היא מידת החיבור שלנו למציאות, מה שנקרא "בוחן מציאות". אנחנו מחוברים חזק מאוד למציאות הזו ולא יכולים להתנתק לגמרי גם כשאנחנו רוצים. אנחנו מזהים נכונה שאנחנו במלחמה ממושכת, ומנסים לשמור על עצמנו אבל גם מתאימים את עצמנו. אנחנו לומדים מהמציאות החדשה הזו. יש דברים שקל לנו לזהות שאפשר להפסיק לעשות, למשל, אפשר לבחור בידיעה לא לפתוח אתר חדשות, לא להדליק טלוויזיה. אבל המציאות הזו מחלחלת אלינו בכל זאת כי אנחנו מחוברים אליה. שנה וחצי לתוך מלחמה, המלחמתיות מחלחלת פנימה.
בעבודה, ראיתי עובדים נעימי הליכות ומקצועיים בדרך כלל, נלחמים – אחד בשני, בנהלים, בארגון. במבט מהצד, לא תמיד עם סיבה טובה: כשמדובר בבעיות פתירות לחלוטין אם רק היו נכנסים לכך במצב רוח לשתף פעולה. אבל הם מניחים מראש שהם יוצאים למלחמה. שאלתי את עצמי, למה זה קורה בעצם? ולמה בכביש, כשמישהו עוקף אותי, הוא חייב להוסיף גם צפירה עצבנית? והאם הצפירה שלו באמת היתה עצבנית או שזה רק הפירוש שלי? הבנתי שאני חיה מלחמה כבר מבפנים, תוקפת או מותקפת, ואני לא היחידה.
בעבודה עם מטופלים בודדים, כאלו שהגיעו מבית קשה וילדות איומה שבה התגוננו שוב ושוב, אפשר להבין מדוע חלק מהם מפתחים סגנון לוחמני, חשדני. הם הסתגלו בדרך הטובה ביותר שניתן למשפחה שבה גדלו. זה היה סט הכישורים שהיו צריכים, וזו צורת החשיבה שהיו צריכים כדי להצליח לחיות כך. כשההורים רבים, כשהסיפור הוא תמיד סביר חוסר, שיגזלו ממך, יפגעו בך ולא יתייחסו בשום צורה להיותך אנושי, הסיפור הזה מחלחל. כולנו חיים עכשיו סיפור קולקטיבי כזה. המלחמתיות נכנסת פנימה, בהרבה דרכים שקשה יותר לראות. במצב כזה הסיכוי שנשתף פעולה אחד עם השני, או סתם נחווה רווחה והחלמה אישית, נמוך, עד שלא נשאל את עצמנו: אני במלחמה עכשיו ברגע הזה? אולי רק עכשיו וברגע הזה, אני אגיב כאילו אני סומכת, מאמינה, בטוחה במי שמולי? אני מאמינה שאפשר לנכס לעצמנו מחדש את החיים הנורמליים. אנחנו חייבים, כדי לא להלחם בלי הפסקה אחד בשני.
הכותבת היא הפסיכולוגית הראשית במחוז הדרום, מכבי שירותי בריאות