פעם, לפני שהמציאו את מוניות Gett, פעלה שיטה אחרת. נהוג היה להתקשר לתחנת מוניות וה״סדרן״ שם שאל ברשת הקשר את המוניות, ״מי פנוי ב…״ ומשגר לשם מונית. עושה רושם שבממשלת ישראל כבר אין סדרן, אפילו סדרן, כי הרי גם שם יכלו אולי לשאול בסוף השבוע ״מי פנוי ברומא״, אולי איזה שר עובר שם בעיר ויכול לקפוץ לוותיקן? ובכלל, אם ראש הממשלה אינו יכול (מלחמה בעזה, משפט, בית הדין הבין לאומי) איפא הנשיא?, היכן שר החוץ? אולי רב ראשי? ותודה, לפחות, כי נמצא השגריר בואתיקן, כבודו במקומו מונח, והוא מייצג את ישראל, מוקף ב 150 ראשי מדינות ונציגיהם בכירים ממרבית מדינות העולם.
לחשוב שבאירוע בין לאומי, בעל פרופיל ציבורי ותקשורתי גבוה ובעל משמעות מדינית, ישראל מפנה את הגב ואומרת ״לא משחקת״, נע בציר של בין טיפשות לטמטום. אין מילים אחרות. ואגב, ציוצי התנחומים של שגרירי ישראל בעולם נמחקו וראש הממשלה הסתפק בהודעה קצרה וחמוצה באנגלית. ״שינוח של משכבו בשלום, ישראל מביעה תנחומים עמוקים לכנסייה הקתולית ולקהילה בעולם״. זהו
האפיפיור פרניצסקוס הלך לעולמו. אני לא זוכר שהיה אנטישמי ואנטי ישראלי לאורך כל חייו. ביקשתי מחברי הטוב ChatGPT לאתר התבטאויותיו ופעולותיו בעבר. פרנציסקוס ביקר בישראל ב 2014 ואמר ב״יד ושם״ את הדברים הנכונים, בביקורו בישראל הדגיש כי ה״ותיקן מכיר בזכותה של ישראל להתקיים בשלום וממשיך לקדם דיאלוג בין דתות למען עתיד משותף״, קרא לפתרון צודק ולשלום בין ישראל והפלסטינים והדגיש, גם לאחר ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל, כי ״ימצא דו קיום בשלום ובבטחון לשני העמים״.
שנאת ישראל אין פה. נכון, הוא ביקר את פעולת צה״ל בעזה, אבל אינו היחיד. היו עוד שמתחו עליה ביקורת בתחילתה ורבים יותר בעת האחרונה. לא זוכר שניתקנו יחסים איתם להוציא, אולי, החזרת שגריר מאירלנד. האפיפיור אכן גינה התקיפות האוויריות של ישראל ובמיוחד פגיעה בילדים וקרא להמשך הסיוע ההומניטרי. אבל אותו פרנציסקוס ביקר גם את החמאס והתקפת הרשע שלו. ב 11.10.23 הביע זעזוע עמוק מהמיתקפה, צייין כי מספר רב של אנשים חפים מפשע נפצעו, עונו, נרצחו ונלקחו כבני ערובה. אז ״מכחיש 7.10״ הוא לא, ולבסוף אף פגש משפחות חטופים וקרא להחזרתם. הכל באותה מטבע. אז מה, מחרימים? זו דרכנו כמדינה? זו דרכנו כישראלים ואפילו כבני אדם?
הדיפלומטיה הציבורית החדשה תופסת בעת הזו את מקומה של הדיפלומטיה השקטה, שהתנהלה בעבר מאחורי הקלעים. פעם נערכו משאים ומתנים בטירות מרוחקות ובחשאיות , היום הכל גלוי. הנשיא טראמפ הוא הדמות הבולטת ביותר בזירה זו, הוא מספר הכל, אבל הכל. שליחו, ויטקהוף מתרוצץ ברחבי העולם, מנסה להשכין שלום ולהשיג הסדרים. העולם חי את העידן החדש הזה בדיפלומטיה ועוקב אחריו. ההשתתפות באירועים בין לאומיים, כולל אירועים ״כמו אישיים״, אבל בעצם ממלכתיים, מנישואין ועד הלוויות, היא למרכיב בדיפלומטיה הציבורית. הקשר בין עמים ובין קהילות נשען על רשתות חברתיות רבות עוצמה שמחברות אנשים בכל רחבי הכדור.
ההעדרות מרומא היא יריה ברגל של עצמנו. לא היינו, משמע איננו קיימים. במשך שנים טענו כי אין סופרים אותנו ונאבקנו להיכנס לכל פורום בינלאומי. לא סופרים אותנו? איך יספרו אם אנחנו איננו סופרים את עצמנו. בהלוויה כזאת לוחצים יד למנהיג אחד, צועדים לצידו של אחר, מקיימים מפגשים קצרצרים ומגיעים לתודעתם של מיליונים ששואבים את החדשות ולומדים על העולם דרך צפייה ברשתות חברתיות ובמסכי טלויזיה. במו ידינו אנו עוקרים את עצמנו מן הזירה הבינלאומית.
השבוע, נציין 77 לעצמאותנו. כנראה כבר שכחנו, אחרי 77 שנה, איזה מאמצים השקיעו מנהיגי הציונות המדינית כדי להביא להקמתה של מדינת היהודים. מסעות אין קץ שעשו מנהיגיה, החל בהרצל, דרך ויצמן ובן-גוריון ורבים אחרים, התדפקו על דלתות, ניצלו קשרים של מנהיגים יהודים ושל ידידים ברחבי הגלובוס, כדי לטעון את הטענה הטבעית והמוצדקת, כי גם ליהודים מגיעה מדינה. הרשת המדינית שטוו מנהיגים אלה בשעתם, היתה מרכיב מרכזי בהצבעת האו״מ ב 28.11.47 על בית לאומי לעם היהודי ופתחה הדרך להצהרת העצמאות ולהקמת המדינה. אי אפשר היה להגיע ליום ההוא בלא מאמצינו המדיניים.
אבל ישראל של 2025 היא מדינה אחרת והמנהיגות פה היא אחרת, יהירה ומסתגרת. גם העם הוא עם אחר. ישראל נוהגת היום כבעל בית, ראה יחסינו לעם הפלשתיני, ישראל של היום מתעלמת באופן מוחלט מהחלטות של ארגונים בינלאומיים ונשענת באופן בלעדי על תמיכתה של מדינה אחת בעולם, ארה״ב. ההיפך המוחלט מהניסיון ההיסטורי כעם וכמדינה לאורך היסטוריה ארוכה. אנו הרי נושאים גנים של מאות שנות גלות. בזכות הגנים האלה שרדנו, נרדפנו וגורשנו, נרצחנו ועונינו, ובכל זאת מצאנו הדרך להמשיך ולחיות, לחפש בית ותמיכה, למצוא מדינה שתקבל אותנו, ולבסוף להקים המדינה שלנו. גם הקפדנו לזכור ולכבד את מי שפתחו בפנינו את ביתם, הן האישי והן המדינתי ונתנו לנו מקום להניח ראשנו.
גם היום מחצית העם היהודי, כ 8 מיליון, חי ברחבי העולם, בכל פינה שלו, ועדיין הוא זקוק במקרים כה רבים, ולאחרונה יותר מבעבר, ליחס מיוחד, להגנה. ניידת משטרה ליד בית הכנסת, אבטחה באירועים גדולים, הגנה ברשתות חברתיות.
העם הזה אינו יכול להרשות לעצמו לבטל את כוחה של הכנסיה הקתולית על למעלה ממיליארד מאמיניה, להתעלם מהשפעתם של מאות אלפי מנהיגיה הרוחניים. מייחסים ליוסף סטאלין את השאלה המזלזלת : ״כמה דויזיות יש לאפיפיור״? ובכן אין לו דויזיות, אבל יש לו צבא מאמינים עצום שמאמין לו, שמאזין לו, גם אם אינו סר לפקודתו.
מה הם חושבים על הסטירה הפומבית שנתנה ישראל לנצרות הקתולית? מה הם יאמרו ל״צאן מרעיתם״? כיצד הם יתייחסו להפניית הכתף של ישראל, מנהיגת העם היהודי, שהנצרות יצאה ממנה?
בירושלים של 2025 יושבים אנשים מנותקים, חשיבתם קצרת טווח, הם אינם קוראים את המפה הבינלאומית. דומה כי הם אימצו כפשוטה את העצה הרעה של בלעם ״עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב״. דוד בן גוריון ומשה שרת התווכחו פעם על הפרשנות של האימרה הזאת. בן גוריון (״או״ם שמום״) גרס כי קודם כל עלינו לעשות מה שטוב וחיוני לנו, אמר ולא חדל לרגע לחפש בריתות וחיבורים למדינות האזור והעולם, שרת, שר החוץ, דחה הגישה הבדלנית והדגיש את חשיבותה של לגיטימציה בינלאומית לקיום המדינה. הויכוח הסתיים. ישראל בחרה. להיות לבד.
ד״ר נחמן שי הוא דיקן הקולג׳, מכון ללימודי יהדות, לשעבר שר התפוצות ודובר צה״ל.