השכול מאחד את כולנו, מכל קצוות הקשת של החברה הישראלית – למעט מי שהחליט להדיר את עצמו מתחייתו הלאומית של עם ישראל בארצו. בשבעה באוקטובר, עם ישראל היה קרוע ומסוכסך זה בזה. מעל איומי הסרבנות והמחאות עמדה עננה של שנאה – שנאת איש לאחיו.
ואז הגיעה השעה 6:29 – וכולנו חזרנו להיות עם אחד. האויב לא הבחין בין ימנים לשמאלנים, בין מתנחלים לקיבוצניקים, בין דתיים לחילונים או בין אשכנזים לספרדים. בכולם האויב התעלל, את כולם האויב רצח, אנס, פצע וחטף. כולם. כי למרות שאנחנו שכחנו – האויב זכר שאנחנו עם אחד.
ואז ירדנו לדרום להילחם. עשרות אלפי לוחמים שלא קיבלו קריאה לצו שמונה, אבל באו להציל את האחים שלהם. נלחמים כתף אל כתף, תומכי הרפורמה עם מפגיני קפלן. הולכים להציל יהודים – לא משנה בכלל מהי השקפת עולמם הפוליטית. ככה, בדקה אחת של גיהינום, היינו שם כולם – אחים.
עברה שנה וחצי מאותו טבח מחריד. המשימה שלנו היא לא לשכוח שמחלוקות, כאשר הן נעשות לשם שמיים, הן מבורכות. מותר לנו לחשוב אחרת מהאחר. "כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות", נכתב בגמרא במסכת ברכות. הכול לגיטימי. השאלה היחידה היא אם המחלוקת גורמת לי לשנוא את אח שלי, או שבסופו של יום, אחרי כל חילוקי הדעות, אני אחבק אותו.
התרעות פיקוד העורף