האם עד יום העצמאות הבא נהיה במלחמת אזרחים? יש כאלה שכבר מתכוננים

כדי לקלקל חגיגות עצמאות יש צורך בתכנון מראש. מי יחרים את הטקסים? מי יסרב במחאה להשתתף אחרי שהזמינו אותו? איזה אדם מאיזו תנועה למען חופש הדיבור יסרב להופיע באיזה אירוע שבו ייתנו זכות דיבור גם לאדם אחר? אילו טקסים אלטרנטיביים יש לעשות כהתרסה כנגד הטקס הממלכתי?

האם עד יום העצמאות הבא תהיה מלחמת אזרחים? לדעתי, יאיר גולן רומז לה, וכבר מכין את האליבי וכבר מטיל את האשמה על הממשלה ותומכי הממשלה, אשר יותקפו. אלה דבריו ואלה איומיו: “ממשלה שמרסקת את החוק ואת הכבוד ההדדי היא ממשלה שאחראית לאלימות ולדם שיישפך”. על פי מה שאני חושד, זוהי תוכנית ראשונית המבטאת את הכמיהה הלא סמויה לאלימות ולדם שיישפך. בבקשה, אל תרסקו את החוק, ובוודאי אל תרסקו את הכבוד ההדדי, וגם אל תאיימו באלימות ובדם שיישפך. די להשתעשע ברעיון של מלחמת אחים. אנחנו רוצים להגיע ליום העצמאות ה־80 כעם אחד, במדינה דמוקרטית.

ואולי ישראל לא רוצה להיות מדינה דמוקרטית? זו לא חובה. יש בישראל רבים שמתנגדים לדמוקרטיה, מהם שכמהים לשלטון רבנים, ומהם שמשתוקקים לשלטון שופטים, וגם מייחלים בלי דעת לכך שיהיה לבית המשפט כוח צבאי חמוש, כגון השב״כ שיהיה כפוף לפיקוד בג״ץ ולא לממשלה הנבחרת.

כך הוא כתב (תרגום מיוונית עתיקה: א. אפשטיין, באוסף מקורות שליקט פרופ’ צ’ריקובר): “רובם של אלה הרוצים להראות ולהורות לנו בענייני המדינה רגילים לומר שיש שלושה סוגי משטר מדיני, ומהם ייקרא לאחד מלוכה, ולשני שלטון הטובים (אריסטוקרטיה), ולשלישי שלטון העם (דמוקרטיה)”. והוא שאל: האם אלה היחידים שבמשטרים, או המעולים שבהם? וטען: “ברור הוא שיש לראות כמעולה שבמשטרים את אותו משטר שמקבל בתוכו את כל הצורות שנזכרו קודם”.

והוא פירט תנאים: “הלא אין לקרוא לכל שלטון יחיד מלכות, אלא לאותו שלטון שיש עליו הסכמה בנפש חפצה ושנוהג יותר בתבונה מאשר באימה ובאלימות. אין גם לחשוב כל שלטון מועטים לאריסטוקרטיה, אלא אותו שלטון בלבד שענייניו נחתכים על ידי הישרים והנבונים שבאנשים. כדומה לזה אין דמוקרטיה במקום שבו יפה כוחו של ההמון לעשות מה שהוא רוצה, אלא רק במקרה שמסורת ומנהג בידיהם של ההמונים האלה לירא את האלים, לכבד את ההורים, להדר פני זקנים ולהישמע לחוקים”. טוב, אחרי כ־200 שנה כל זה נבלע בשלטון קיסרי עריץ, אבל זו הייתה מחשבה יפה אז, בימים שפליביוס תיאר כך משטר אידיאלי.

לנו מוטב לדבוק בדמוקרטיה. בינתיים, זו צורת המשטר שהביאה בעולם למקסימום הצלחות, חופש, בריאות טובה ורמת חיים גבוהה, תוך מינימום עוולות. נעשה זאת, בבקשה, בדמוקרטיה, אף שעם ישראל מאוחד בהחלטתו לא להיות מאוחד.

לקראת יום העצמאות יוֹבֵלַיִים

באחד מן הימים האחרונים אני נמצא באיזה מקום ונמצא שם גם בחור צעיר והוא לובש חולצה שכתוב עליה: "בעוד 60 שנה כולנו נמות".

המשפט הזה כל כך הלהיב אותי, שניגשתי אליו במהירות של לייזר נגד טילים ואמרתי לו: "תודה, תודה לך".

על מה? כך הוא שאל בעיניו, ולכן המשכתי: "תודה שאתה מודיע שבעוד 60 שנה נמות. מסכים. לוקח. בשבילי זה טוב מאוד".

אני כבר הגעתי לגבורות בטרם עת. עוד 60 שנה? וואללה, בסדר.

הוא הסביר לי שהכתובת על החולצה היא שורה מתוך הצגה ששמה "הסוף". כשבדקתי בטלפון בגוגל גיליתי שמדובר במה שמוגדר "מחזמר גדול מהחיים ומהמוות", אשר עולה ב"צוותא" בימים אלה.

הלכתי משם עשיר בכל הידע הזה. מיד הבנתי שאם נמות בעוד 60 שנה, כדברי החולצה, זאת אומרת שאצטרך לכתוב את המדור לשיפודים ליום העצמאות ה-100 למדינה. רק עוד 23 שנה, וזה מגיע. אני כבר רואה בעיני רוחי את ההודעה המלחיצה מהעורך הראשי על הלו"ז לחגים לקראת יום העצמאות ה-100 למדינה. בעולם העיתונות החגים הם תמיד זמן בו צריך לעשות יותר עיתונים בפחות ימים. לפעמים חייבים לכתוב שני מדורים ומאמר ועוד כתבה באותו שבוע.

יום העצמאות ה-100 למדינתנו חל בה' אייר תת"ח. כן, תת"ח. זה יוצא ב-16 באפריל 2048 אבל לפני שרשמתי ביומן ביררתי קצת, וטוב שעשיתי את זה, כי בהתאם לכללים, יום העצמאות יוקדם ליום חמישי, ג' באייר תת"ח, שהוא 16  באפריל 2048.​ כך שאין ספק שאצטרך לכתוב שני מדורים בשבוע אחד.

זהו יהיה מדור לקראת יום העצמאות שהוא יוֹבֵלַיִים לישראל (יוֹבֵלַיִים זו הברקה של המשוררת אסתר קפח, בשירה שפורסם בגליון כתב העת הספרותי "נכון" האחרון).