יום העצמאות נועד להיות שמח. אומנם הוא מתחבר ליום הזיכרון, שכולו כאב ואבל, והמעבר מעצבות לשמחה אינו פשוט בלשון המעטה, אבל לזה התרגלנו. לכאורה לפחות. איננו מכירים אפשרות אחרת: אנחנו דומעים בערב יום הזיכרון בטקסי זיכרון ומול הטלוויזיה, צופים בסרטי הנצחה קורעי לב, מזדהים עם אלה שכאבם אינו מוגבל ליום האחד הזה בשנה, שרים וזוכרים; עומדים בצפירה, ואז, במבטים מתנצלים, מתחילים להיערך לחגיגות שיתחילו בערב ויגיעו לשיאן למחרת היום.
אלא שכבר יותר מ־570 ימים אי אפשר באמת לשמוח. יותר מ־570 ימים עברו מאז הטבח הנורא שהותיר את כולנו בפוסט־טראומה. יותר מ־570 ימים שאלפי משפחות בארץ הזאת אבלות ושואלות שאלות ודורשות תשובות, ואין עונה. יותר מ־570 ימים ש־59 אחינו ואחיותינו נמקים בשבי חמאס, חלקם עדיין בחיים ומתחננים אלינו שבורי גוף ונפש על חייהם, ואין עונה, ואין משיב.
ובעוד לבבות בני משפחותיהם שותתים דם והעובדה שקצרה ידם מלהושיע טורפת את ימיהם ואת לילותיהם, נדמה שלבבות האנשים שאמורים לעשות מעשה ולהשיב את הבנות ואת הבנים הביתה נעשו גסים. גסים לתחינות בני המשפחות והחברים של החטופות והחטופים – של החטופים עצמם! – גסים לרחשי הלב של כמחצית מבני העם.
תגידו, “זו הסתכלות פרימיטיבית”, תגידו, “זו העונה הזאת בשנה”, או “אלה שינויי האקלים”. זה לא קרה שבוע קודם, אפילו לא ערב קודם. זה קרה בערב החג ממש. באו איתני הטבע ואמרו לנו, “זה לא הזמן לחגיגות”.
כמו המבול המתואר בספר בראשית – עת כעסו של האל על האדם, ואולי על “כל בשר”, יצר את הריסטארט הראשון בהיסטוריה באמצעות שיטפון כלל־עולמי – כך נדמה שגם כעת החליט מי שהחליט, במקומנו, שחג העצמאות הזה לא יהיה ככל החגים.
כל שנותר לנו כעת הוא להמתין להחזרת החטופים, ואולי גם לאיזו קשת בענן, שתסמל את חידוש הברית בין האנשים המבקשים לחיות בארץ הזאת, ובין מנהיגיה.
התרעות פיקוד העורף