האם הממשלה חותרת תחת הצבא? המאבק הפנימי שמסכן את ניהול המלחמה | פרופ' דניאל פרידמן

בהתאם לדיווחים בתקשורת, בשבוע שעבר הטיח שר האוצר בצלאל סמוטריץ' ברמטכ"ל אייל זמיר את הדברים הבאים: "הצבא לא בוחר את משימותיו... אנחנו נגדיר את המה ואתם את האיך. אם אתה לא מסוגל, נביא מישהו שכן מסוגל. אם אתה לא יודע – נמצא מי שיודע... רק הדרג המדיני יחליט מה המשימות".

סמוטריץ' כשר אוצר אולי רואה עצמו עומד מעל זמיר, שהוא "רק" רמטכ"ל, אבל ראוי לאדם לזכור מי הוא ומה עשה בחייו, קודם שהוא מדבר בחוסר תרבות שכזה אל מי שהקדיש עשרות שנים מחייו לשירות בתפקידי לחימה בצה"ל.

מעבר לכך, מגלים הדברים ניתוק מהמציאות. נניח שהממשלה (בוודאי לא סמוטריץ' אישית, המדבר בשמה) מוסמכת מבחינת החוק להחליף את הרמטכ"ל. היש לה כוח פוליטי לעשות זאת? היש היגיון בכך? לדעת סמוטריץ', הרמטכ"ל לא מביא את התוצאה המקווה, ואין בעיה "נביא מישהו שכן מסוגל". אבל הייתכן שאין מישהו כזה? ואולי כדאי שחברי הממשלה יתפנו לחשוב שמא יש גורמים, שאינם בשליטת הרמטכ"ל – ונמצאים דווקא בשליטת הממשלה – המונעים "ניצחון מוחלט" בעזה?

כדי להבין את הבעיה, אתייחס תחילה למלחמה בצפון. התוצאות במאבק נגד חיזבאללה נראות כרגע טובות יותר מאלה שמושגות בלחימה נגד חמאס. הסיבה המרכזית לכך היא שלחיזבאללה, כמו גם לשלטון של בשאר אסד בסוריה, יש אויבים המוכנים ומסוגלים להיאבק בו. וכך אירע שבעקבות היחלשות חיזבאללה, קמו נגדו אויביו בלבנון. כך גם אירע בסוריה למשטרו של אסד, שהיה נתון מזה שנים במלחמת אזרחים. ברגע שנחלש בעל הברית חיזבאללה בעקבות המלחמה, קמו אויביו של אסד וחיסלו את משטרו.

המצב בעזה שונה. לחמאס יש בעולם הערבי יריבים פוליטיים, אך אין לו אויבים המציבים בפניו אתגר אמיתי. שלטונו בעזה הוא מוחלט, בעיקר בזכות בנימין נתניהו, שבחר במדיניות של חיזוק חמאס והחלשת הרשות הפלסטינית. נתניהו הוא זה שדאג להזרים לחמאס כסף קטארי בהיקפים אדירים, שנוצל לשם בניית המנהרות, המשמשות גם להסתרת החטופים – נושא כאוב המכביד על ניהול המלחמה. יתר על כן, במשך כל המלחמה הארוכה לא דאג נתניהו להקים שלטון שיתחרה בחמאס ויוכל להחליפו. כך נותר חמאס ריבון בלעדי ברצועה.

כשחוט השדרה ניתק

לקשיים ברצועת עזה הצטרפה העובדה שהמלחמה מנוהלת בידי נתניהו, שהוא האחראי הראשי לאסון ה־7 באוקטובר. בתור שכזה הוא האדם הבלתי מתאים ביותר לניהול המלחמה. נזכור מה קרה בדמוקרטיה אחרת, באנגליה. ראש הממשלה נוויל צ'מברלין חתם עם היטלר על הסכם מינכן, שחיזק את היטלר ומסר לידיו את צ'כוסלובקיה. היה זה צעד מרכזי בדרך למלחמת העולם השנייה.

לאחר שפרצה המלחמה הוחלף צ'מברלין, בהליך פנים־מפלגתי (ללא בחירות כלליות) ובמקומו התמנה וינסטון צ'רצ'יל וקמה ממשלת אחדות לאומית. אילו נשאר צ'מברלין בתפקידו, ספק אם אנגליה הייתה מחזיקה מעמד במלחמה זו.

כך צריך היה לקרות בישראל, אילו נותר בליכוד חוט שדרה ואילו תפקדה הדמוקרטיה הישראלית כראוי. מפלגת הליכוד הייתה צריכה להחליף את מנהיגה ולהרכיב ממשלת אחדות לאומית שהייתה מנהלת את המלחמה (לשם כך לא היה צורך בבחירות). העובדה שזה לא אירע מלמדת על חולשת הדמוקרטיה הישראלית, שצעדה למלחמה קשה עם מנהיג שלא נהנה מאמון הציבור (אילו נערכו בחירות סמוך ל־7 באוקטובר, היה הליכוד בראשות נתניהו עובר בדוחק את אחוז החסימה).

כדאי להזכיר שבדומה לאנגליה בימי צ'מברלין, גם בישראל הוחלפה בעבר ממשלה בהליכים פנימיים־מפלגתיים, בעקבות האסון הנורא של מלחמת יום הכיפורים. מלחמה קשה זו הסתיימה בחזית המצרית בתוך כ־3 שבועות (בניגוד למלחמה הנוכחית שעדיין לא רואים את סופה). בשל הכישלון הנורא נדרשה ראש הממשלה, גולדה מאיר, לסיים את תפקידה. הדבר נעשה בעקבות לחץ ציבורי ובהליך פנים־מפלגתי ללא בחירות כלליות. למעשה, התקיימו בחירות כאלה אחרי המלחמה, שבהן היא זכתה.

גולדה התפטרה באפריל 1974 ובמקומה נבחר מנהיג חדש – יצחק רבין. העובדה שהליכוד, לאחר ה־7 באוקטובר, לא היה מסוגל לבצע מהלך דומה, מלמדת על היחלשות הדמוקרטיה הישראלית, בהשוואה למצבה בימים ההם.

התוצאה היא שהמלחמה מנוהלת בידי נתניהו, שיש לו אינטרס ברור להאריך אותה ככל שניתן, ובדרך זו לשמר את שלטונו ולהרחיק את עצמו מאירועי ה־7 באוקטובר. בכך הוא נקלע לניגוד עניינים חריף בין האינטרס האישי שלו בהארכת המלחמה, לבין האינטרס של מדינת ישראל לנהל מלחמה קצרה ככל האפשר.

לכך הצטרפה העובדה שבצד נתניהו הייתה שורה של אישים בצה"ל ובמערכת הביטחון האחראים לאסון ה־7 באוקטובר. לפחות את חלקם היה צריך להחליף בהקדם, ובין היתר צריך היה למנות רמטכ"ל חדש וראש שב"כ חדש. אבל את זאת יכלה לעשות רק ממשלה חדשה.

נתניהו וממשלתו, שאיבדה כל לגיטימציה ציבורית, לא היו מסוגלים לכך, ולא היה בכוחם להסביר מדוע הרמטכ"ל וראש השב"כ צריכים להתחלף ואילו ראש הממשלה נשאר על כנו. ואכן, התירוץ של נתניהו, שהתחמק מקבלת אחריות, היה שצריך להמתין לוועדת חקירה (שאותה ספק רב אם בדעתו להקים). התוצאה היא שהשינויים הנדרשים לא בוצעו והמלחמה התנהלה כולה על ידי האחראים לאסון ה־7 באוקטובר.

הממשלה נגד הצבא

אין תמה שתוצאות המלחמה בעזה אינן משביעות רצון, וכך אנו עדים לגל התקפות מצד תומכי נתניהו נגד צה"ל ובעיקר נגד מי שעמד בראשו עד לאחרונה, הרמטכ"ל הרצי הלוי. התקפה זו היא כמובן בומרנג נגד נתניהו. אם אומנם כשל הרמטכ"ל בניהול המלחמה, מדוע ראש הממשלה לא דאג להחליפו? האין זה כישלון מרכזי נוסף של "המנהיג העליון"?

מאבק נוסף מתנהל נגד ראש השב"כ רונן בר, בין השאר בטענה שנכשל במניעת האסון ב־7 באוקטובר, שאירע לפני יותר משנה וחצי, מבלי להסביר מדוע נזכרים בכך רק היום. במקביל מנהלים תומכי נתניהו תעמולה נגד שורה של פעילויות של השב"כ ובהן מעצרים מנהליים והחטיבה היהודית. כל זה בצד סירוב למנות ועדת חקירה ממלכתית ותוך כפירה בלגיטימיות של מוסד זה. כעת נפתחה גם חזית חדשה נגד הרמטכ"ל זמיר, שזה עתה מונה בידי ממשלת נתניהו. כך מנהלת הממשלה, כביכול בשם "הדמוקרטיה", מאבק נגד מוסדות המדינה, שלפי גרסת הממשלה הם כולם עפר לרגליה.

כדאי להזכיר שתוצאות הלחימה נקבעות בין השאר על ידי המוטיבציה של הלוחמים והאמונה השוררת בקרבם ובקרב הציבור כולו בהנהגת המדינה והצבא (הצבא האמריקאי החזק הפסיד במלחמת וייטנאם לאחר שהעם האמריקאי לא סבר שהיא מצדיקה את מחירה). הזמן מהווה גם הוא מרכיב מרכזי, לא רק בתורת היחסות של איינשטיין, אלא גם בניהול מלחמה. המחירים של מלחמה המסתיימת תוך שבועות ספורים, שונים לחלוטין כאשר מלחמה כזו נמשכת למעלה משנה וחצי.

ברור אפוא שהמאבק שמנהלת הממשלה נגד ההנהגה הצבאית והביטחונית פוגע בסיכויי ההצלחה במלחמה. הממשלה אחראית לגורמים נוספים שפגעו בישראל והחמירו את מצבה, ובהם בחירת אסטרטגיה שהביאה להארכת המלחמה, ומניעת הקמתו של שלטון אלטרנטיבי לחמאס. הממשלה גם אחראית להזרמת הסיוע ההומניטרי לרצועה בדרך שאפשרה לחמאס להשתלט עליו, ולחזק את שלטונו.

במקביל מגינה הממשלה על השיטה הפוטרת את החרדים מגיוס, תוך שהיא מזרימה להם סכומי עתק על חשבון המגזרים המשרתים בצה"ל. כך פוגעת הממשלה בהיקף הגיוס ופוגעת גם במוטיבציה של אלה הנדרשים לשאת בנטל. אין זה מפליא שסקרי דעת קהל מלמדים שרוב הציבור סבור ששיקולי נתניהו בניהול המלחמה הם יותר פוליטיים מענייניים.

כדאי להזכיר לאלה המדברים גבוהה בשם הדמוקרטיה, שדמוקרטיה היא שלטון למען העם כולו ולא רק למען הפריביליגים הפטורים מגיוס, ואילו הטרוניות כלפי צה"ל, על כך שאינו משיג את מלוא התוצאות הרצויות, נשמעות צורמות כאשר הן באות מתוך ממשלה שתוקעת מקלות בסיכויים להשיגן.