על פי ההגדרה המקובלת, תפקידם של שומרי סף הוא להבטיח שיקוימו סדרי ממשל תקינים וחוקיים במשטר דמוקרטי. שומר הסף הראשי במדינות דמוקרטיות הוא בית המשפט העליון, ובישראל, בג”ץ – אך מעמדו ככזה תלוי במידת האמון שהציבור רוחש לו ובאמון הציבור בכך שהנטיות הפוליטיות של השופטים המכהנים אינן משפיעות על פסיקותיהם.
עם כל זאת, אין להעלות על הדעת, על אף מה שנראה כעמדותיו המוטות של בג”ץ, שממשלה תפר את צוויו בנוסח “תמות נפשי עם פלישתים”. במקום זאת עליה להתרכז באותם חלקים ברפורמה המשפטית שלה המקובלים על חלק גדול מהמומחים למשפט ולמִנהל במדינת ישראל, לרבות נושא בחירת השופטים לבית המשפט העליון.
ברם, הבעייתיות שבתפקיד שומרי הסף איננה מתמצית רק באופיו של בג”ץ. היא נובעת מעצם הסתירה הקיימת לפעמים בין הגדרתו של תפקיד שומרי הסף ובין מטרות שהדרג המדיני רוצה לקדם. שומר סף איננו אומנם משרת אמון, דוגמת מנכ”ל משרד ממשלתי, אך כשאדם ממלא תפקיד כזה בממשלות שונות, ועמדותיו הפוליטיות שונות לחלוטין מאלה של חברי הממשלה המכהנת, עלולות להיווצר תקלות שאי אפשר לפתור בלי שייפגעו תפקידו של שומר הסף או מדיניותה של הממשלה הנבחרת. סטייה אפשרית נוספת היא הנטייה של שומרי סף מסוימים לקבוע עמדה לא רק בצד המשפטי של החלטות הממשלה, אלא גם בצד המהותי שלהן — מה שעושה את שומרי הסף האלה לפוליטיקאים דה פקטו.
התרעות פיקוד העורף