לשאלה כיצד הידרדרנו למצב הזה יש יותר מתשובה אחת. מדובר בשנים של הזנחה שיטתית: היעדר השקעה בחינוך, תשתיות רעועות, אכיפת חוק רופפת ושוק עבודה חסר הזדמנויות אמיתיות. לכך מתווספים אי־אמון עמוק של החברה הערבית במדינה, על רקע הזנחה, אפליה ממוסדת ואכיפה בררנית. בריק הזה צמחו ארגוני פשיעה אימתניים שנטלו לעצמם כוח כלכלי וצבאי והפכו את הרחובות לשדה קרב.
אין זמן לבזבז. יש להכריז על מצב חירום לאומי. צעד כזה יאפשר הפעלת סמכויות ייחודיות לזמן קצוב, תוך נקיטת מהלכים מתוחמים ופיקוח הדוק. על ראש הממשלה עצמו לקחת אחריות אישית ולמנות תחתיו פרויקטור לאומי שירכז את המאבק בפשיעה. כל ניסיון לעשות זאת תחת המשרד לביטחון לאומי נידון לכישלון. חלק בלתי נפרד מהתוכנית הוא הידוק דרמטי של האכיפה. יש לרתום למהלך גם את יכולות שב"כ, תוך שימוש במודיעין טכנולוגי מתקדם. מודיעין פרוס ומרושת יוכל להגדיל את שיעור הפענוחים ולמנוע חלק ניכר מהפשעים.
מלחמת החורמה בפשיעה לא יכולה להישען רק על כוח. לצד הקצאת משאבים לאכיפה וענישה מחמירה, חייבים לפעול בשדה החברתי. יש להקים מחדש את צוותי המשימה הבין־משרדיים שהחלו לפעול בזמן כהונת הממשלה הקודמת, במטרה לאתר ולנתק את מקורות המימון של ארגוני הפשיעה. צעד חשוב לא פחות הוא שילוב ההנהגה הערבית המקומית במאבק, בניית אמון מחודש ורתימת הכוחות הקהילתיים לביצוע שינוי מבפנים. הגיע הזמן לגלות מנהיגות אמיצה, כזו שלא חוששת מהחלטות קשות ולא מהססת להפעיל את כל הכלים העומדים לרשות המדינה. אם לא נפעל עכשיו, נישאב לסחרור קטלני שאיש לא יוכל לעצור.
התרעות פיקוד העורף