חודשים רבים עבדנו תחת עננה כבדה: בבוקר הפגנו בגשר מעריב, בצהריים נכנסנו לבניין הישן, שפופים ומרוטי עצבים, כדי להוציא עיתון, עד השעות הקטנות של הלילה. התעקשנו להוציא גם אם לא ישלמו לנו. גם אם כבר נערך לנו שימוע והוצאנו לחל"ת. גם אם איש לא יקרא את העיתון. גם אם למחרת יעטפו בו דגים.
סגירת העיתון? הפסקת הוצאתו לאור? מי מאיתנו העלה בדעתו דבר כזה? הרי אנחנו, הפועלים הפשוטים, הם לב ליבו של המפעל. אנחנו המנוע, המכבש, המכונה היצרנית. לא ייתכן שיבואו אנשים מלמעלה ויחליטו איך זה מתחיל ומתי זה נגמר. אתם אולי הכסף, אבל אנחנו ה־עיתון.
והעיתון אכן המשיך לצאת. לא חדל ליום אחד. על אפם ועל חמתם של המנהלים הגדולים. בזיעתן של הנמלים הקטנות, שלא הפסיקו להתרוצץ אנה ואנה, לאסוף, ללקט, לערום. זה היה חזק מהן, המשמעות של עבודה, של מילוי התפקיד שאותו התחייבו למלא. כוחו של נחיל.
התרעות פיקוד העורף