במהלך השנים התווספו למכריי ולחבריי עוד ועוד הורים שכולים. לא, לא רק הורי נופלים במערכות ישראל או בפעולות איבה, אלא גם הורים שילדיהם מתו לפניהם ממחלות, תאונות, התאבדויות והתמכרויות. וככל שהתבגרתי, ודאי עם הולדת ילדיי, וכמובן דרך היכרותי הקרובה עם הוריו של גיסי יוני, הֲבָנָתי את עוצמת היגון של ההורים השכולים רק הלכה והעמיקה. אך בד בבד התחזקה בי ההכרה שכאב האובדן הפרטי הנורא אינו מושפע דווקא מנסיבות מותם של הבנים והבנות.
לעומת זאת, רק מותם של הנופלים הוא בעל משמעות לאומית, זו שלא רק מצדיקה אלא מחייבת אותנו להעלות את זכרם בכל שנה ביום זיכרון לאומי. כי הם מתו בהיותם בני הארץ, ונפלו למעננו כדי שנוכל לחיות בארצנו לא רק כיחידים, אלא כעם עצמאי במדינתנו הריבונית. מותם וזכרם מחייבים אותנו, הנשארים, במיוחד בימי זיכרון ממלכתיים, לא להתמקד באבל ובצער הפרטיים שלנו על לכתם, אלא בנופלים, בגבורתם ובציווי שהותירו לנו.
פרופ' בנציון נתניהו סיפר לי שבלוויית בנו יוני התאפק מאוד לא לבכות. "משום שסברתי שזה לא יהיה לכבודו", הסביר, והכוונה – לכבודו מבחינה לאומית. בניגוד להשקפה ציונית זו שלו, שמצאה ביטוי גם בתכנים שהוא ואמו של יוני ביקשו לצקת לטקסים בימי השנה לנופלו, מקוּּדמת בישראל זה זמן מגמה ברוח האוניברסליזם והפרוגרס, שמסיטה את האבל הלאומי על הנופלים ואת זיכרון גבורתם ותרומתם, לעבר השכול הפרטי של משפחותיהם. מגמה זו הפכה אותן בהדרגה ממשפחות של הנופלים ל"משפחת השכול" – מעמד חברתי נפרד, שהמאפיין המרכזי שלו הוא למעשה רק השכול.
למגמה זו יש שני מרכיבים. האחד הוא טשטוש משמעות הצד הלאומי של תרומת הנופלים, על ידי הדגשת הצער הפרטי העצום שהותיר מותם. המרכיב השני – שמובלט על ידי אדישות יחסית כלפי כאבן של משפחות שכולות אחרות – הוא שהמחיר שמשלמות משפחות הנופלים הוא כה גדול, עד שהוא הופך את מות יקיריהן לבלתי כדאי ובעצם למיותר. תפיסה זו מובילה למסקנה שאין שום מטרה או יעד – גם לא הבטחת קיומם של מדינתנו ושל עמנו – המצדיקים מחיר כבד כזה.
לאן נעלמה המטרה?
בתחתית התהליך נמצאים טקסי הזיכרון האלטרנטיביים הישראליים־פלסטיניים, שמוביל "פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני למען פיוס ושלום". על פי אתר הפורום, כל חבריו "איבדו בן משפחה כתוצאה מהסכסוך הממושך, ובפעילותם המשותפת הגיעו להבנה כי הפיוס בין האנשים ובין העמים הוא אפשרי ואף הכרחי להשגת שלום בר קיימא". היעד הוא אפוא "שלום בר קיימא". אין זכר לתנאים לפיוס ולשלום הללו – לא לציונות, ולא מחויבות לקיומו של העם היהודי ולהיותו עם חופשי בארצנו. בקיצור, לא מוזכרת שום מטרה שבגללה ולמענה מתו הנופלים.
בטקס הזיכרון האלטרנטיבי השנה סיפר ליאל פישביין, אחיה של תכלת שנרצחה עם בן זוגה בקיבוץ בארי ב־7 באוקטובר, שכשראה את המחבלים שאולי רצחו את אחותו האהובה כפותים, ואת גופתו של אחד מהם, הוא חש כלפיהם חמלה. לא אתייחס כאן לרלטיביזם הלא־מוסרי, לביטול ההבדל בין הטובים והרעים שגלום בדבריו, אלא דווקא למה שראייה כמו שלו מובילה אליו, גם אם לא במכוון, והוא טשטוש בין האמת והשקר. זה מצידו קשור לסירוב לקרוא את המציאות שהיהודים נתונים בתוכה, שמה לעשות – היא מסוכנת מאוד.
דוגמה נוספת לסירוב להכיר במציאות היא מילות השיר "תכלת ממעל", שכתב גיל עמית לזכרה של תכלת פישביין: "השחר עלה בצבע תכלת / ופתאום אש ממעל שלחה מאכלת / מסביב תופת, הסער יהום / שבת קודש הפכה לגיהינום / באין הרתעה ובאין התראה / ובאין עזרה הנורא קרה... / כדורים שורקים, בתים נשרפים / אנשים חיים הופכים לשרפים / המוות נע בין שדות מוריקים / בדמות שדים עם סרטים ירוקים... / עשן כיסה השמיים בשחור / החושך שלט על ממלכת האור / אלוהים כאילו הסתיר את פניו / ואסף חזרה את תכלת אליו".
אלוהי הפרוגרס במיטבו, הפעם בלשון פואטית: לא פלסטינים בשר ודם שונאי יהודים רצחו – לא פעם בעינויי תופת – כ־1,400 אנשים, ובכללם תכלת, אלא "שדים" עם סרטים ירוקים, כשחושך שולט על ממלכת האור. למרות ההדהוד התקשורתי שקיבלה התופעה, בפורום האלטרנטיבי הזה יש רק כ־700 משפחות. וכמו הדהודי הפרוגרס האחרים שמקבלים מקום רב בבמות הביטוי אצלנו, המלחמה הזאת הוכיחה שהשפעת המסר שלו על העם בישראל היא מועטה מאוד.
לעומת זאת, היא גילתה לנו שיש לנו ציבור ענקי של לוחמים מופלאים, גיבורים ומסורים. הם ובני משפחותיהם חדורי אמונה בצדקתנו, מלאי רוח נתינה, אומץ והקרבה, כשהם רואים את המציאות הקשה כפי שהיא ונכונים להתמודד עימה בעוז, בנחישות ובהתמדה. ואת אלה מביניהם שלא שבו מן הקרבות נזכור בימי הזיכרון הלא־אלטרנטיביים של מדינת ישראל ונעלה על נס אותם ואת מורשתם – היא מורשתנו.