במזרח התיכון שבו הבריתות מתחלפות במהירות והנאמנויות נבחנות תחת אש, דבר אחד נותר קבוע: הדרוזים, מיעוט גאה ונאמן – מוצאים את עצמם כקורבנות לרדיפה, השפלה וסכנת חיסול.
עדויות קשות יוצאות מסוריה בדבר טבח בעדה הדרוזית במדינה. הקלטות שהתפרסמו לאחרונה מציירות מציאות מחרידה. "החבר'ה שלנו מסוריה נטבחים מול הנשים שלהן והן מבועתות", העידו הדרוזים. "שוחטים אותם בפומבי. נשים, ילדים, גברים וזקנים", מסרו בתחינה לסיוע. בתוך כך, המנהיג הדרוזי הלבנוני וליד ג'ונבלאט נפגש עם אל־ג'ולאני, בניסיון לתווך ולהשיג הסכם שיביא לסיום גל האלימות המחריד.
למרות ניסיונותיו להציג את עצמו כ"שליט אזרחי", אל־ג'ולאני הוא ג'יהאדיסט בחליפה. זהו אותו אדם שלפני עשור הוביל מתקפות התאבדות, ערף ראשים בשם אל־קאעידה, ונשבע להקים אמירות אסלאמית על חורבות סוריה החילונית.
על ראשו הוקצב פרס של מיליוני דולרים. שינוי השם של הארגון או הפגישות שלו עם עיתונאים מערביים אינם מכסים על העובדה הפשוטה: מדובר בקנאי שמטרתו היא כפיית חוקי השריעה הקיצוניים והכחדת כל מי שאינו מתיישר עם תפיסתו. הדרוזים הם עבורו "כופרים", מיעוט מוחלש, חסר זכויות. בשבילו, אין להם מקום בסוריה של מחר.
קשר איתן
בסוריה חיים כ־700 אלף דרוזים, המהווים כ־3.2% מאוכלוסיית המדינה. בישראל חיים כ־150 אלף דרוזים. לפי נתוני צה"ל, 80% מהדרוזים בישראל משרתים בצבא, מתוכם 39% בתפקידי לחימה.
הקשר בין מדינת ישראל לבין העדה הדרוזית עמוק ובלתי ניתן להפרדה. הדרוזים אינם רק אזרחי המדינה – הם לוחמים כתף אל כתף עם יהודים בצה"ל, שותפים לבניית החברה והכלכלה, ובמובנים רבים הם מגדלור ערכי של נאמנות, אחריות ושותפות אזרחית. זוהי מחויבות הדדית, והיא אינה נעצרת בגבול.
הדרוזים בגולן, בלבנון ובסוריה רואים במדינת ישראל עוגן של יציבות, ולעיתים גם תקווה אחרונה. אם נחליט לעמוד מהצד כאשר הם נרדפים בשל דתם וזהותם – אנו שולחים מסר מסוכן לכל המיעוטים באזור: ישראל אינה מגינה על ידידיה.
באמצעות צדדים שלישיים, ישראל צריכה להמשיך להכניס מזון, תרופות ואמצעים להגנה עצמית אל האוכלוסיות הדרוזיות הנתונות לאיום. יש לבחון אופציה עם גורמים בינלאומיים או מול מדינות שלישיות – למתן מקלט זמני לדרוזים שנשקפת להם סכנה מיידית. גם אם קליטתם תיעשה במדינה אחרת, ישראל חייבת להיות היוזמת. לא לעמוד מהצד כשההיסטוריה חוזרת על עצמה.
אם יתברר כי פעולותיו של אל־ג'ולאני מתקרבות לגבול הגולן – על ישראל להבהיר כי תתערב. כוחות טרור קיצוני אינם יכולים לפעול באין מפריע בקרבת גבולותינו, ובוודאי לא כאשר הם פוגעים בבני ברית מובהקים.
לבחור צד
מעבר לעניין הדרוזי, אסור לשכוח שאל־ג'ולאני, למרות הניסיון להציגו כ"שליט אזורי לגיטימי", הוא פצצה מתקתקת. בדיוק כפי שהעולם התעלם מדאע"ש בראשית דרכו, כך הוא מתעלם מאל־ג'ולאני. כל עוד הוא שולט בסוריה, הוא ימשיך להיות מוקד משיכה לג'יהאדיסטים, חממה לטרור, ואיום ישיר על שכנינו וגם עלינו. אל־ג'ולאני לא יעצור, הוא חולם על ביירות, על ירושלים. הוא מתלבש בחליפה, אך נושא בליבו את אותה אידיאולוגיה חשוכה של אל־קאעידה.
אל־ג'ולאני התקרב בצעירותו לדת ואימץ את האידיאולוגיה הסלפית והסלפית־ג'יהאדית. בשנת 2004 הוא הצטרף לארגון אל־קאעידה בעיראק, ובסוף אותה שנה נעצר על ידי הכוחות האמריקאיים ושהה במעצר במחנה בוקה.
במהלך מעצרו, אל־ג'ולאני – שנולד בשם אחמד א־שרע – כתב מסה בת 50 עמודים שהסבירה כיצד לקיים ג'יהאד בסוריה, ואימץ את כינויו הנוכחי כדי להדגיש את מוצאו המשפחתי מהגולן. אחרי שחרורו מהכלא, המשיך להתקדם בפעילותו הג'יהאדיסטית, עד שמונה לראש המבצעים של אל־קאעידה במחוז מוסול בעיראק. בהמשך הקים בעיראק סניף מקומי של אל־קאעידה, ג'בהת א־נוסרה, תוך שארגון האם מספק לו נשק וכסף.
העם היהודי לא יכול להרשות לעצמו לעמוד מנגד מול רדיפה אתנית של בני מיעוט, במיוחד לא של מיעוט שבניו מגינים בגופם על גבולות מדינת ישראל. במאבק על דמותה של סוריה – ועל דמותו של האזור כולו – עלינו לבחור צד ברור. לא רק במילים, אלא במעשים. הדרוזים אינם לבד, הם אחינו ובני בריתנו, ועל ישראל להוכיח זאת כאן ועכשיו.
התרעות פיקוד העורף