אולי בגלל זה אני לא מצליחה להוריד במשקל (העיקר שיש תירוץ). פעם ראשונה מזה אוטוטו שתיים עשרה שנה, שאני ממש מפחדת. מה זה מפחדת. רועדת. פוחדת שתלך לקרבי, בכורי אהובי. אני יודעת שאני בדיפולט שלי אמא חרדתית. נראה לי שביום שנולד ילד, נולדת החרדה מחדש. משנה צורה, מרקם וצבע בלי לשאול אותנו בכלל. כמו טפיל שהופך לפיל. אני יודעת שביום שנולדת אתה חיי השתנו. ידעתי שהכל יהיה אחר ומטורף, ועוד לא הבנתי עד כמה.
לא בכדי, כבר בגן אמרו לי שאתה משהו אחר. ילד רגיש, עם גמישות יתר מפרקית (היוש להליכה בגיל שנה וחצי, שמאז רצת למרחקים ארוכים מאוד בגוף ובחיים), שהתגלתה בהמשך כגמישות יתר שכלית ורגשית מדהימה.
גאווה של אמא
עילי אריה שלי עוד 11 ימים אתה חוגג 12 שנים בכדור הארץ המטורף הזה וליבי מחסיר פעימה אחת ועוד רבות. ילד שלי רווי בינה ודעת, הומור וציניות ורגישות בלתי נלאית. אח גדול לאחים שכה רצית, בן אהוב לנו, שלנו, חבר אכפתי, שלא מושפע אף פעם מלחץ חברתי ("אמא אני אבחר את חטיבת הביניים לפי תחומי העניין שלי, חברים אמצא בכל מקום"), מלמד את הסביבה מה זה אומץ ומהי המשמעות לראות את האחר, בן מתחשב ואוהב ודואג שלפעמים נדמה לי שאנו מחליפים תפקידים.
ילד מתבגר שלי שאני כה גאה בו, בך ושמחה שאתה עוד לא מתפדח לחבק ולנשק אותי מעבר לארבעת קירות ביתינו. מאחלת לך שפשוט תישאר כמו שאתה תמיד, שתהיה העוגן של החשיבה המרחבית שלך, שתהיה הזהב של הלב שלך ותקשיב לו תמיד. שתדע שאני תמיד כאן, ביום, בלילה ובנחירות (כשאני נכנסת למיטה שלך לשיחות עין אל עין לב אל לב ונרדמת).
שתדע שקיבלת אבא נוסף במתנה בשש השנים האחרונות שכה אוהב אותך ודואג לך וייתן את חייו בשבילך. שתדע שאנו גאים ונפעמים ואוהבים לעד. ושרק תהיה לנו בריא ואם אפשר שתשמור על עצמך כמה שאתה יכול תמיד, לכל הדברים מסביב אנו נדאג, לנצח. מזל טוב בכורי, תודה על המסע, תודה שאני אמא שלך, זכיתי. איזה כיף לי.
התרעות פיקוד העורף