באוגוסט 1947 נגזרה הודו לשתי מדינות – האחת שמשמרת את השם המקורי של תת היבשת ובה רוב הינדואי, ומיעוט מוסלמי שמונה היום 210 מיליון (כ-15% מתוך 1.4 מיליארד). בפקיסטן (ארץ הטהורים), שהייתה עד אוגוסט 1947 חלק בלתי נפרד מהודו, חיים היום כ-254 מיליון נפשות. רובם המכריע מוסלמים.
אלא שהסיפור הוא יותר מפוליטיקה מקומית שמלחמת דת משמשת לה תירוץ ומאיץ. שכן, הסכסוך כמעט מראשיתו – היה סניף של סכסוך גלובלי על מי ישלוט בהרים הגבוהים בעולם, על מי הנהרות שמקורם ברמה הטיבטית, ועל נתיבי הים והמחצבים של אסיה ותת היבשת ההודית.
האנגלים תרמו את חלקם כשהחליטו לחלק את הארץ בין הינדים למוסלמים, גרמו לכאוס וזרעו שנאה ופילוג. התוצאות המיידיות היו רצח גנדי, שהתנגד לחלוקתה של הודו, על ידי לאומן הינדי, וטרנספר כפוי ומבוהל של מיליוני אנשים שחצו את הגבולות החדשים מצד לצד, רכבות פליטים נטבחות בדרכן, וכפרים נשרפים על יושביהם. על פי ההערכות, נהרגו בטבח הדדי כמיליון הינדים ומוסלמים שמצאו את עצמם מהצד הלא נכון של הגבול.
קשמיר הייתה אמורה להיות הודית, כך החליט המהארג'ה ההינדי ברגע האחרון כשצבא פקיסטן דהר לתוך ממלכתו, עד שהגיע הצבא ההודי לעזרתו ועצר את הפקיסטנים בקו הרכסים. בסוג של משפט שלמה מודרני חולקה קשמיר בין פקיסטן להודו, מה שהפך את המקום לפצע פתוח עם טענות בעלות של שני הצדדים.
ב-1962 פלשו הסינים להימלאיה ההודית בהפתעה גמורה והשתלטו על שטחים נרחבים, והולידו את הברית בינם לפקיסטן נגד הודו. ב-1965 ניסו הפקיסטנים לבצע מחטף דומה במרומי ההימלאיה, ונהדפו על ידי ההודים במה שמכונה המלחמה השנייה.
שתי המלחמות האלו גרמו לפקיסטן להעביר שטח נרחב לסינים בהימלאיה ולהסכם שבו ייבנה כביש בין קשגר, העיר המערבית בסין, לאיסלמבאד בירת פקיסטן, שתחצה את רכס הקראקוראם דרך מעבר קהנג'וראב.
במהלך 30 השנים מאז, שודרגה הדרך לאוטוסטרדה רחבת ידיים ומהירה מהצד הסיני. הצד הפקיסטני עדיין נחמד ושווה, ועובר בעמק ההונזה היפה להפליא.
במשך לא מעט שנים הייתה הודו מדינה שנמנתה באופן מסורתי על גוש המדינות הלא מזדהות, עם נטייה לארצות ערב ותמיכה סובייטית בנשק ומשאבים. לעומתה פקיסטן, למרות שיתוף הפעולה עם סין, ניזונה מנשק והשפעה אמריקאיים ומקשרים הדוקים עם הסעודים שמימנו את הקמת המסגד הגדול בבירה המוסלמית החדשה של פקיסטן – איסלמבאד.
מטוס ה-J10 הסיני הוא צאצא של ה"לביא", שמהווה את חוט השדרה של חיל האוויר הסיני, והסינים מכרו ממנו לפקיסטן וחימשו אותו בטילי אוויר-אוויר ארוכי טווח מתוצרתם. השילוב הישראלי-סיני הצליח יפה בקרבות האוויר בסיבוב הקרבות האחרון בין פקיסטן להודו. השילוב של אוויוניקה ישראלית וטילי אוויר-אוויר סיניים ארוכי טווח הפילו, על פי המקורות, 5 מטוסים הודים ובהם גם מטוסי רפאל – פאר התעשייה האירופאית.
ייתכן שהאמריקאים שהפילו את פרויקט ה"לביא", בהביטם אחורה, מצטערים שלא מנעו את זליגת הפרויקט לסין, שכן האוויוניקה הישראלית מסתברת כפלטפורמה מצוינת וכשובר שוויון במרוץ החימוש בין המעצמות.
הקרב החדש בשמי ההימלאיה והפנג'אב, מסמן כיוון חדש למאבק גלובאלי שנע בכמה חזיתות. המלחמה הזו שונה לגמרי מהמלחמה הקודמת בין פקיסטן להודו ב-1998 בחזית קרגיל – לאורך קו הפסקת האש בין קשמיר ההודית לפקיסטנית.
הסיבוב הנוכחי דומה מאוד ושונה לגמרי, אם כי נע על ציר שהחל בחלוקתה של הודו ובמלחמה ההודו סינית ב-1962 שבה הפסידו ההודים שטח נרחב בהימלאיה. הברית שבין סין לפקיסטן נולדה אז, שכן לסינים היה חזון ישן אותו יישמו עם כיבוש טיבט בין 1952 ל-1959, אז נמלט הדלאי לאמה להודו והקים את ממשלתו הגולה – השתלטות על המים של אסיה. כמעט כל הנהרות של דרום-מזרח אסיה וסין נובעים מהרמה הטיבטית: הנהר הצהוב, היאנג צה, המקונג, האירבדי המיאנמארי, האינדוס הגדול וגם הגנגס. הסינים השתלטו על ראש האינדוס במלחמה ב-1962 והתקרבו מאוד לראש הגנגס בגנגוטרי. הסינים מחזיקים בידיהם את רוב מקורות המים של מזרח אסיה ותת היבשת הסינית.
נקודת ההידרדרות חלה לפני כ-6 שנים, ב-2019, כשההודים חנכו את הראם מנדיר – המקדש של רמה באיודיה על חורבות הבאברי מסג'יד –מסגד שנבנה לכבדו של באבור - המלך הטורקו-מונגולי הגדול שכבש את הודו במאה ה-16 והשליט את המוגוהלים, עד שהודו נשדדה על יד הבריטים שחילקו אותה כאילו הייתה שלהם לחלוקה.
הדריסה הדתית עוררה את שדי הלאומנות שטופחו על ידי מפלגתו של מודי ובעקבותיה נחקקו, באותה השנה, עוד שני חוקים – חוק מפקד האוכלוסין של המדינות בצפון מזרח הודו, שחלקן מוסלמיות - חוק שנועד להרחיק ולגרש משם כמה שיותר מוסלמים לבנגלדש, אם נולדו ואם לא נולדו שם, שכן לרבים מתושבי האזור אין תעודות לידה. החוק הנוסף היה ביטול הזכויות המיוחדות והאוטונומיות של קשמיר ההודית ואישור להינדים לקנות אדמות במדינה.
כל אלו לא מצליחים לדכא את הטרור הקשמירי. פעולת הגומלין של הסיבוב הזה, בעקבות פעולת הטרור האחרונה בפהאלגאם, היא תוצאה של תסכול הודי. עד היום לא הצליחו מכות אוויריות לחסל טרור. אלא שהסיבוב הזה העלה שאלות קשות ביחס למוכנותה ועוצמתה של הודו (צבא של כמיליון חיילים וצבא מילואים בגודל דומה – הצבא הגדול בעולם לאחר סין).
פקיסטן היא אומנם אויב ישן עם חשבונות ארוכים בין הינדים למוסלמים, אבל היריבות הגדולה בחלק הזה של העולם היא בין סין והודו. יריבות כלכלית, טריטוריאלית וצבאית. ניסיונות להשתלט על מקורות מחצבים (הסינים מובילים) על מים (שוב הסינים) ועוצמה צבאית שאמורה לגבות את הדברים, שכן הודו שולטת על נתיבי השיט באוקיינוס ההודי ובים אנדמן, ויכולה לעצור את הסחר הסיני הימי. על מנת למנוע מצב כזה – הסינים מפתחים מערך של רכבות חוצות יבשות.
לא מן הנמנע שהפגיעה באוניות שיצאו מהודו לכיוון ישראל, במרחק קטן יחסית מחופי הודו, הוא ניסוי סיני שבו העבירו לאיראנים טילים - שהועברו לחות'ים - על מנת לאותת להודים כי נתיבי הים שלהם פגיעים, וכי הברית עם ישראל והמערב לא תגן עליהם.
הסכסוך בקשמיר בין פקיסטן והודו ראשיתו בסכסוך דתי בן אלף. אלא שהסינים לא דתיים, ובמקרה הזה נראה שהם בהחלט בעד לתת להודו לטעות ולחטוף על האף, על מנת שיהרהרו שוב אם הם רוצים לפגוע באינטרסים סיניים. מה שבטוח הוא שבסכסוך הזה, שיש להניח שידעך ויתלקח עוד כמה שנים מחדש, יש מרוויחה אחת גדולה – סין, ומפסידה ודאית - טאיוואן.
התרעות פיקוד העורף