אחרי מאות ימי שירות מילואים פעיל מוצאים את עצמם מתנדבי המילואים במלחמה חדשה לחלוטין. מלחמת קיום כלכלית. לא מעט אסטרטגים צבאיים קבעו שחוסנו של הצבא נגזר לא מעט מהחוסן שמפגין העורף
מאז ה 7 באוקטובר עזבו רבבות ישראלים, שכירים, עצמאים, בעלי משפחות את חייהם ונרתמו כל כולם להגנה על המולדת. רק כדי לגלות שלאחר שנתנו את נפשם הם הופקרו לגורלם הכלכלי מבית.
אני לא מתרשם מהודעות היח”צ שיוצאות מהאוצר על הטבות שניתנו בתקופה האחרונה לחיילי המילואים, בהגינות יש לומר שהרצון הטוב של האוצר לא פוגש את הצרכים האמיתיים של משרתי המילואים בשטח בין אם הם שכירים ובין אם הם עצמאיים. למרות שהמדינה בונה את המעטפת הבעיה עמוקה יותר מהטבה כזו אחרת. באותה נשימה נציין כי תמיד קל להפנות את האצבע המאשימה למדינה אבל אני זוכר ימים שהערבות ההדדית בין מעסיק לעובדו הייתה קשר שלא המתין למדינה, אלא שחיפשו לסייע למילואימניק ולמשפחתו. הציפייה הייתה שמערכות פרטיות לא ימתינו למדינה וייצרו מערכות תומכות, בפן הבריאותי והכלכלי. אני לא רואה מעסיק שנושא את הלפיד. אם פעם חברות תגמלו חיילי מילואים במענקים, היום המענקים הוחלפו במכתבי פיטורין. גם החברה בה אני עובד לא חפה מהנושא.
אני קורה לכלל המעסיקים במשק: שלבו ידיים עם הארגונים החברתיים הקיימים כגון ההסתדרות ויחד עם המדינה. תצרו מערכת תומכת ארוכת טווח, שכן גם אחרי הירידה בלחימה העצימה יידרשו עדיין חיילי מילואים והבעיות בהם נתקלים העובדים אחרי שירות של מאות ימים ייתכן ולא ייעלמו במשך שנים. נכון, הבטחון קודם לכלכלה אבל אותם גורמים ששולחים את הלוחמים לקרב צריכים לדאוג לביטחונם הכלכלי וגם החברות צריכות להמשיך להתגייס למען המגויסים, אחרת הסכנה ללכידות החברה הישראלית תלך ותתפורר.
הכותב הוא יו"ר ארגון עובדי EY בישראל