ה״ארמון המעופף״ שהכינה קאטר לנשיא טראמפ היכה רבים בישראל בהלם. לא רק ההיבט האתי - מוסרי, האם ניתן לקבל ממנה בסדר גודל כזה (היועצים המשפטיים של טראמפ אמרו כן, כמה מפתיע) אלא סדר הגודל. ביבי נתן לו ביפר מוזהב, קטאר הוכיחה מה היא יודעת לעשות. מפואר יותר, גדול יותר. קטאר ה״מורכבת״, אגב.
הסיפור הגדול המתגלגל לנגד עינינו הוא עוד פרק במערכת היחסים בין ארה״ב לבין העולם הערבי. כיצד הם מתנהלים ולמה. הביקור הנשיאותי הראשון של טראמפ מעבר לים (להוציא את הלווית האפיפיור) אצל שכנינו ורק אצלם, כמו הביקור של אובמה בקהיר לפני 16 שנה מתקבל בישראל בפנים חמוצות ובכעס בלתי מוסתר. נעלבנו. לא משחקים.
ישראל מסרבת לראות את האינטרסים העמוקים שמחברים בין ארה״ב, אכן ידידתנו , לבין המזרח התיכון. בשבילנו אין מזרח תיכון מלבדנו ואם יש, אז רק כיצד הוא משרת אותנו.
זראיה צרה, מוגבלת, שמתאימה לחשיבה קצרת הטווח של ישראל. ארה״ב, מעצמה עולמית ועכשיו תחת מנהיגותו השאפתנית של טראמפ מטריפה את העולם, מנהלת מערכת יחסים בהתאם; לכל מדינה ולכל אזור יש מקום, ולכן גם המסע המהיר הזה לאזורנו. המדד האמריקאי או הטראמפי, לשם דיוק, היה ונשאר מה משרת הכי טוב את אמריקה ואם תרצו, כיצד לעשות את אמריקה גדולה, פה עכשיו.
למגינת ליבו של השר אמסלם, שכבר נתן ביטוי לכעסו, טראמפ נשאר צמוד למצחיה האדומה שלי, MAGA, לעשות את אמריקה גדולה, זה הכלל שמנחה אותו ובניגוד למה שתיכף ייחסו איננו חובב ערבים או שונא אותם, ואפילו אינו מתהפך ואינו משנה את דעתו. הוא נוהג כאיש עסקים ערני ושאפתן. זוהי תפיסת עולמו והוא העתיק אותה מעולמו האישי לזירה הלאומית והבינלאומית, הוא נוהג בדיוק כך. כסף קונה הרבה, אולי הכל. הוא רוצה להביא אותו עכשיו מלאמקיערה, בהשקעות, במיסים.
לישראל יש מסורת לדחות כל מחווה אמריקאית כלפי מדינות האזור שלנו, מדינות שחלקן ( לא מצרים, לא ירדן), נמנות על העשירות במדינות תבל והן מנהלות מדיניות חוץ שתואמת את משאביהם הכספיים, לא בהכרח את גודלן גיאוגרפי או גודל צבאם. טראמפ מבין את השפה הזאת וההוא מאמין כי דיאלוג שלו עימם, ברוח זה, ייצר טוב לאמריקה, ויש אומרים גם לו ולמשפחתו.
אחד הכשלונות המהדהדים של ישראל להכשיל עסקאות נשק היתה עסקת מטוסי האייואקס בין ארה״ב לסעודיה לפני כ 40 שנה. מה לא עשינו אז, תקפנו את הנשיא רייגן, לחצנו על בתי הנבחרים, הרצנו מערכה ציבורית ובסוף העסקא עברה, הכסף הגיע לתעשיית הצבאית - בטחונית האמריקאית, ואסון לא קרה. גם היום, אמריקה רוצה הכסף הערבי ומוכנה לשלם בביטחון, בטכנולוגיה, בהיי טק ואפילו בחינוך גבוה ובתרבות. הערבים מייבאים כל זאת ועוד לארצותיהם.
אנחנו נעמדים על הרגליים האחוריות ומתנגדים מחשש כיי מרכיבי הברית החדשה בין ארה״ב למדינות המפרץ, בעיקר הביטחוניים , יחזקו מדינות אלה ויאיימו על ישראל. זה שיקול, אין להתעלם ממנו. ועל כן אנו אומרים, אם כבר תגייסו המדינות האלה כדי לקדם את יחסיהן עם ישראל, את הנורמליזציה, את האינטרסים המשותפים לנו. אבל למי של האמריקאי החדש אצה הדרך עם כל הכבוד, ארה״ב אינה עובדת בשבילנו. גם לאמריקאים יש אינטרסים, ועוד איזה.
יכולנו אולי לצפות זאת מממשלים דמוקרטיים בעבר שניסו לקדם דמוקרטיה במזרח התיכון, אובמה, למשל. היתה תפיסה מסוימת שגרסה כי משטרים דמוקרטיים יחתרו לשלום ולנורמליזציה עם ישראל. הטענות שלנו אז התבססו על ערכים משותפים בינינו לבין ארה״ב ואנו טענו כי מדינות ומשטרי יחיד עלוטלים להתהפך בלילה אחד. טראמפ והרפובליקאים מעדיפים היום אינטרסים לערכים ומבקשים לראות את הכסף, בתקופה שהכלכלה האמריקאית משוועת לו כל כך, בבית.
ישראל חייבת לקחת בחשבון לא רק משרת אותה, זה ברור, אלא גם מה משרת את ארה״ב ואפילו מדינות מערביות אחרות. שהרי כל מדינה זקוקה להישגים משלה ואינה בוחנת את מדיניותה במזרח התיכון רק דרך ההיבט הישראלי, כך למשל, צרפת בלבנון, או בריטניה בירדן, גרמניה בטורקיה. שלא לדבר על רוסיה או סין. כולן מנסות לקדם את ענייניהן וכן, גם להעשיר את קופתן.
הביטחון הלאומי עומד בראש העדיפויות שלנו והוא האינטרס הישראלי הישראלי העליון, צריך להניח כי ארה״ב חזקה, ארה״ב המושקעת במזרח התיכון, שמעוניינת במשאביו וזקוקה למיקומן האסטרטגי של אחדות ממדינותיו, ארה״ב כזו, בין היתר, בין היתר ולא רק, תוכל גם להגן על ישראל ולסייע לה. היא לא תניח לישראל להכשיל את מהלכיה המדיניים והכלכליים.
לשם כך נדרשת מנהיגות בעלת חזון, בעלת תפיסת עולם אסטרטגית, אשר תכבד את המאמץ הזה, תסייע לו ואפילו תתגייס להצלחתו. עכשיו, ברגעים האלה, בסעודיה או בקטאר עולה גם ישראל על שולחן הדיונים. למרות שאינה נוכחת, היא שכן חזק ובעל יכולות מתקדמות ומפותחות שמדינות האזור מכבדות ומעריכות. אי אפשר להתעלם מאיתנו. גם אחרי 7 באוקטובר הוכיחה ישראל כי כוחה במותניה והיא מסוגלת להרתיע את אויביה. לנגד עינינו באזור מתחוללת מהפכה גדולה, רוח חדשה נושבת, האם נשאר מאחור ונצפה באירועים הללו שנוגעים בחיינו ובקיומנו באזור הזה?
אנחנו חייבים לזרום עם החזון האמריקאי החדש ותוך כדי תנועה לחלץ ממנו את המירב עבורנו. זאת איננה, חלילה, גישה תבוסתנית, זוהי גישה ריאליסטית, צופה פנים עתיד. נשוב אל העיקרון הישן והנכון כל כך, אם אינך יכול להילחם בהם, הצטרף אליהם. עלינו לעלות על העגלה האמריקאית ואל לנו לדחוף מקלות בגלגליה.
ד״ר נחמן שי הוא יו"ר אגודת חוקרי צבא - חברה, שימש בעבר שר התפוצות ודובר צה״ל.