כשממשלת "ימין מלא" לא מצליחה בכלום – מי יציל את המדינה?

קראתי את הטור שפרסמת במעריב בתאריך 09.05.2025: "למה ביבי?" מדוע מחנה הימין מצופף שורות סביב בנימין נתניהו וממשלתו". כציוני דתי גאה, צנחן מילואימניק בן 47 אחרי 250 ימי מילואים בחרבות ברזל וקצת לפני 100 הימ"מים הבאים – אשמח להגיב. כמוך אתחיל בתשובה קצרה: מי שכל הטיעון שלו הוא "בגללכם" – יש לו בעיה. ועכשיו ארחיב.

אני מסכים איתך שהוויכוח אינו תמיד ענייני, וישנם גורמים שאצלם שום דבר לא ענייני – מה שביבי עושה הוא תמיד יהיה הדבר הכי גרוע. יש גם צביעות – בכך שדברים שכולם הסכימו עליהם (כמו למשל הקונספציה הארורה) פתאום נזקפים רק לחובת נתניהו, כאילו כל השאר ניסו להגיד משהו אחר.

אבל – אותו דבר אפשר להגיד גם על הצד של תומכי נתניהו. האם ההתקפות על אנשי ממשלת בנט היו כולן ענייניות? כולנו יודעים כיצד היה מגיב נתניהו לו היה ראש האופוזיציה ב-7.10. אתן כמה דוגמאות לצביעות ההדדית.

הראשונה: אנשים שמנסים להגיד שיאיר גולן בכלל לא לחם בדרום ב-7.10, ומצד שני אנשים שמנסים להגיד את אותו הדבר על אלמוג כהן. עם שניהם יש לי מחלוקות רבות – אבל אני לא מבין מה האינטרס להציג את שני האנשים האלו, שעזבו הכול וירדו להילחם בעוטף, כאילו הם משהו אחר מלבד גיבורי ישראל.

דוגמה שנייה: אותם אלו שטענו בתוקף שראש ממשלה לא יכול לכהן בזמן שמתנהל נגדו משפט, לוחצים עכשיו לא לוותר לו על שום דיון – גם בתקופת מלחמה, ומנגד אלו שטענו שנתניהו מסוגל לעשות את שני הדברים בו זמנית מזדעקים כיצד מפריעים לראש ממשלה לנהל את המדינה.

דוגמה שלישית: יש את אלו שכופרים בלגיטימיות של נתניהו כראש ממשלה, ויש את אלו שכפרו בלגיטימיות של בנט כראש ממשלה – בזמן ששניהם נבחרו על פי השיטה והכללים הנהוגים. ודוגמה אחרונה – הטיעון המרכזי שהעלית: אכן יש חלקים בשמאל ששונאים את בוחרי הימין ולא רק את הנבחרים, ונכון ש"כמעט אחרי כל חברי הקואליציה הזו רודפים ומתייחסים אליהם כאל מי שאין להם לגיטימציה".

אבל באותה מידה בדיוק ישנם חלקים בימין ששונאים את בוחרי השמאל ולא רק את הנבחרים, ואותם אנשים "נרדפים" עשו בדיוק אותו דבר לכמעט כל חברי הקואליציה הקודמת (ויש שיגידו גרוע מכך). יש כאלו ש"ציוני דתי" היא מילת גנאי עבורם, ויש כאלו ש"שמאלני" היא מילת גנאי עבורם (ואפילו עם טעות כתיב יזומה: סמולני).

אז אחרי שהבנו שהצביעות והוויכוח הלא ענייני משותפים לשני הצדדים – אפשר להמשיך הלאה. הקומה הבאה היא פשוטה: מבחן התוצאה.
האם הממשלה הנוכחית השיגה ציונים טובים בתחומים החשובים עליהם היא אמונה? בביטחון אין צורך להרחיב; גם אם נתעלם מאסון 7.10 (כאילו אפשר…) – המצב הביטחוני רע משנים קודמות. שני חבלי ארץ נטושים. מספר הנרצחים עלה בכל חזית אפשרית: במגזר הערבי, באלימות במשפחה וכו'. מספר ההרוגים בתאונות דרכים קפץ בעשרות אחוזים. הפקקים בלתי נסבלים ברמות שלא הכרנו. שנאת החינם בתוך העם איומה ומסוכנת מתמיד. וגם במבחן התוצאה למצביעי הימין שקיוו ל"ימין על מלא מלא": רפורמה משפטית – אין; משילות – אין; חאן אל אחמר ודומיה עומדות על תילן; מלחמה "על מלא מלא" בחמאס – אין. גם שירותי הדת – שלכאורה נמצאים בידיים הטובות ביותר (ה"גוש האמוני" so called) – נמצאים בשפל.

מה נשאר? תירוצים. פעם זה הרמטכ"ל, פעם זה המפכ"ל, פעם היועמ"שית, וגם "חכו שטראמפ יחליף את ביידן" וכו'. וכשכל אלו לא זמינים – נשלף "דיפ סטייט" מסתורי. וראו איזה פלא – גם הרמטכ"ל זמיר כבר זכה לקיטונות של ביקורת, השר לביטחון לאומי כבר מלין על המפכ"ל החדש (מי מינה אותם?). וטראמפ? הוא כבר מתויג כאכזבה גדולה.

אז אולי כדאי לעצור רגע ולשאול: אם כולם רואים אותו דבר – אולי לא זה שנוסע בנתיב הנגדי הוא זה שנוהג בכיוון הנכון?

הממשלה תפקידה לנהל את המדינה, וכשהמדינה לא מנוהלת – הממשלה נכשלה. אכן, נתניהו לא היה אמור להאזין בלילה ליחיא סנוואר ולא לחלץ אנשים מהממ"ד. אבל כאשר חברה נופלת – האשם הוא המנכ"ל, ולא המתכנת שהיה אמור לכתוב קוד טוב יותר, לא המהנדס שהיה צריך לשרטט תוכנית טובה יותר, ואפילו לא ראשי הצוותים שלהם.

ב-7.10 הממשלה נעלמה, והיא ממשיכה להיעלם ביותר מדי תחומים עד היום – שיקום הצפון והעוטף, השלמת השורות בצבא (לא רק כדי להקל על המילואימניקים אלא בעיקר כדי לעמוד במשימות הביטחוניות שהיא מגדירה), ועוד.

ובינינו – יאיר גולן ויאיר לפיד מפחידים אותך, אבל האם אותם השמות שהזכרת (שרי הממשלה וחברי קואליציה) לא מפחידים אותך? האם אתה חושב שהם אנשים שיכולים להנהיג את המדינה? או, עוד לפני זה – האם לדעתך הם עושים את תפקידם בצורה טובה?

ושאלת אגב: אם אתה וכמוך אחרים כבר שנים טוענים ש"אנחנו לא חסידים של נתניהו", למה כל איש ימין שהיה יכול להיות מנהיג ימין חדש גורש בבושת פנים ואף אחד לא עמד מנגד? האם אין ולא היה אף אחד שיכול להחליף את נתניהו?

נכון, האלטרנטיבה הנוכחית לא נראית טובה בהרבה. אבל זאת לא סיבה להשאיר ממשלה כושלת. זאת צריכה להיות המוטיבציה לבנות אלטרנטיבה חדשה וטובה – אלטרנטיבה שרואה מול עיניה את מה שצריך לעשות, ולא את מה שטוב לה פוליטית לעשות. אלטרנטיבה שהיא הכי תמימה אך בו בזמן הכי עם הראש על הכתפיים – למען עם ישראל.

זה הזמן לבנות תקווה אמיתית וחדשה. התקווה הזו צריכה להיות האנשים שלא נעלמו ב-7.10, האנשים שרצו לעזור לאחיהם בדרום – גם אם בכלל לא ביקשו מהם. אלו המילואימניקים, ואלו אזרחים טובים שנתנו את הגב – אוכל, ציוד, דאגה למשפחות שנשארו בעורף. אלו אנשים שלקחו אחריות, ולא נעלמו או צייצו ברשתות למה כולם חוץ מהם אשמים. אלו אנשים שהמושגים של שמאל וימין, דתי וחילוני – שקופים להם. כמו שזה במילואים.

אותם המילואימניקים (כשם קוד לכל הגיבורים שהזכרתי) תמיד מתייצבים. ללא קשר לזהות הממשלה – מתייצבים לטובת המדינה. אנחנו מתייצבים שוב ושוב למילואים – גם כשלא דואגים לנו לחילוף. אנחנו הולכים להתנדב בשיקום יישובי הדרום והצפון. אנחנו נאבקים בכנסת כדי לנסות לגרום לאותם קואליציה ואופוזיציה שעליהם הלנו – להביא חוק גיוס שאכן יביא גיוס וימלא את שורות הצבא.

ה"מילואימניקים" – המורכבים מאנשי ימין ושמאל, מדתיים וחילוניים, אנשי העיר ואנשי הגבעה – הם אלו שצריכים להיות אלו שיחליפו את הממשלה שכשלה, והם אלו שישקמו מחדש את המדינה.

 
איתי גיטלר, 47, מודיעין, מילואימניק בחטיבה 55 וממובילי תנועת המילואימניקים.