אנחנו לא בימים רגילים. המדינה מצויה במשבר חברתי עמוק, המאיים לפרק אותנו מבפנים. בשבעה באוקטובר קרה לישראל האסון הגדול בתולדותיה, והמדינה נתונה עדיין בטראומת האסון – שרק הופך למדאיג ומסוכן יותר בגלל השסע הפנימי. בינתיים, כל האחראים הלכו לביתם, ורק האחראי הראשי ממשיך בתפקידו, מפלג, בורח מאחריות, פוחד מהאמת.
דומני שבימים אלה הנשיא קצת העלה הילוך, ובצדק, כאשר אמר שהגיע הזמן לדבר על עסקת טיעון לנתניהו, ובמקביל זעק מדם ליבו: "ההיסטוריה לא תסלח למי שינהגו בחוסר אחריות ויפרקו אותנו מבפנים, למי שישמטו את הקרקע תחת המדינה הנהדרת שלנו, שקמה מתוך אפר השואה הנוראה", וביקש לחדול מהקיטוב.
מדינת ישראל התפצלה. מדינת הביביסטים ומדינת האנטי־ביביסטים. מדינת הנושאים בנטל ומדינת הנצלנים והמשתמטים. מדינת הליברלים מול מדינת המשיחיים והאנטי־ציוניים. שמאל וימין כבר אינם רלוונטיים, שלא לדבר על אידיאולוגיה. אנחנו בסכנה קיומית אמיתית, ולא בגלל אף אויב חיצוני. זה לא קורה במקרה. מישהו דאג וממשיך לדאוג לכך, על סטרואידים.
השאלה היא מי התחיל. בנימין נתניהו ושליחיו הם שהציתו ומציתים את האש, אש המהפכה המשטרית שהתרחשה בתקופה שלאחר הגשת שלושת כתבי האישום נגד נתניהו. מאז הם רק מלבים אותה, בטורבו עוצמתי אלפי מונים מזה של המחנה הקורא להתפטרות ראש ממשלת המחדלים, האסונות וראיית האינטרס האישי־פוליטי מעל הכל.
זאת ועוד, נתניהו הוא השלטון, הוא השליט. לכן גם אם המפגינים והשמאלנים ו"אויבי העם" הקפלניסטים, והטייסים והרמטכ"לים והמפכ"לים וראשי זרועות הביטחון לשעבר – שמכירים היטב את נתניהו ויודעים את האמת ומזהירים בקביעות ששלטונו מסוכן לישראל – אשמים בקיטוב (וכמובן שהם לא), עדיין מי שנושא באחריות הוא נתניהו, אישית. כי הוא ראש הממשלה. ראוי להצדיע להם על אומץ הלב לצאת ולזעוק את האמת המרה.
אני לא חושש מאויבינו מבחוץ. צה"ל גובר ויגבר על כולם. הסכנה הגדולה טמונה בשבר הפנימי שיצר נתניהו – מעודד הסרבנות והנצלנות הגדול בהיסטוריה הישראלית.
בשבוע החולף קיימתי פגישה אישית עם הנשיא הרצוג במשכנו, לבקשתי. ביקשתי ממנו לדמיין מצב – קיצוני אך לא בלתי אפשרי – שבו בשנה הקרובה אנחנו, חס וחלילה, נידרדר למלחמת אחים.
ממש, עם תגרות רחוב בין תומכי ביבי למתנגדיו, בין חילונים למנהיגות החרדית הסחטנית (הציבור החרדי אינו אשם במצבו), בין ליברלים לאנשים קיצוניים או משיחיים או לא־ציוניים, שנציגיהם מנהלים למעשה את המדינה ומוליכים את ראש הממשלה הלחיץ והלחוץ באפו.
נניח שהרצוג היה יודע מראש שזה מה שעלול לקרות, האם הוא היה חורג מהסגנון הדיפלומטי שמחייב תפקידו ואומר אמירה או קורא קריאה שתנער את כולם, ואת האחראי המרכזי בפרט, ומונע בכך את מלחמת האחים שבפתח? בהכירי את אהבתו למדינה, אני מעריך שהיה עושה זאת, אך איני יודע.
הנשיא ביקר עד כה יותר מאלף משפחות שכולות, בשקט ובענווה, ופועל ללא חת לאחדות, לצמצום הפערים. הוא הפך למעשה לפסיכולוג של המדינה – יודע לגעת באנשים מכל הקצוות והדעות, ועושה כל שניתן להרגעה ולמניעת מלחמת אחים.
ביקשתי מהרצוג, ואני מבקש ממנו גם בשורות אלה, לפני ההידרדרות אל פי התהום, עשה את שני המעשים הבאים: הראשון – דרוש בקולך מנתניהו להשיב מיד את כל החטופים, להקים ועדת חקירה ממלכתית וליישם את חוק הגיוס כלשונו.
השני – קרא לנתניהו לצאת לנבצרות, כי כך אי אפשר להמשיך. נכון שאין בסמכותך לחייב אותו, אך לקריאה כזו של נשיא המדינה יש ערך ציבורי, ערכי ומוסרי, והיא יכולה להניע מהלכים מעשיים לכיוון הנכון.
ואם זה לא יעזור, עשה את המעשה השלישי – פעל לעסקת טיעון או להענקת חנינה לנתניהו, בתנאי שיפרוש מהתפקיד ומהפוליטיקה. הוצא אותו מצרותיו ואותנו מצרתו, ומכאן – ילך העם לבחירות ויחליט את מי הוא רוצה בהנהגת המדינה.
את דברי הנשיא בשיחתנו אשמור לעצמי.
התרעות פיקוד העורף