מול עינינו מתגבש מזרח תיכון חדש. הציר הג'יהאדיסטי הוכה שוק על ירך. חיזבאללה נאבק על מקומו בחברה הלבנונית. אנשים מגורשים ממעברי הגבול, משדה התעופה, מהנמלים. ציר ההברחות נחסם בכל אפיק אפשרי.
בשאר אסד התמוטט, ברח לרוסיה. השלטון החדש בסוריה מקבל לגיטימציה בין לאומית רחבה, למרות הרקע האיסלאמיסטי של מקימיו. הקבוצות האתניות השונות של סוריה מגיעות להסכמות. המחתרת הכורדית פירקה את נישקה, האוטונומיה הכורדית הרכינה ראש בפני השלטון המרכזי הסורי. הדרוזים נאבקים על מקומם הבטוח בסוריה, ונראה שגם הם מגיעים להסכמות. טורקיה מצאה לעצמה אחיזה בסוריה, וגירשה את הרוסים מעמדת ההשפעה שהייתה להם כאן.
הסעודים חתמו על הסכם נשק חסר תקדים עם ארצות הברית, והולכים להקים בשטחם את אחד ממרכזי הבינה המלאכותית הגדולים בעולם. הקטארים מעורבים בכל פעילות אפשרית באזור. אפשר לפרגן לנתניהו ולומר שהפך את האסון הגדול של ישראל להזדמנות הגדולה של המזרח התיכון. חייבים גם לומר שהוא פשוט פספס בגדול את ההזדמנות.
לפתחו של נתניהו הייתה מונחת הזדמנות ענקית – להיות הציר המרכזי של המזרח התיכון החדש. הוא יכול היה להוביל ברית אזורית רחבה שבה מצרים, ירדן, ישראל וסעודיה הופכות להיות ביחד השותפות של ארצות הברית. הוא יכול היה לייצר כאן תפיסת ביטחון חדשה. להוביל לפתיחת ערוצי סחר והזדמנויות עסקיות חסרות תקדים. ישראל, שהיא מאגר הכישרון הגדול באזור, תוכל להרחיב את השפעתה, והטק שלה יזכה לשגשוג אדיר.
אבל הוא בחר שלא. כל מה שנתניהו היה צריך לעשות זה לחזור על נאום בר אילן, בגרסה עדכנית: לסיים את המלחמה, להשיב את החטופים ולהניח פתח לדיאלוג מדיני, עם אופק עתידי למדינה פלסטינית. נתניהו בחר לפספס ולהפקיר את הזירה למדינות ערב.
נתניהו לא באירוע. טראמפ החליט לא לספור אותו וללכת קדימה. השותפות האינטימית שהבטיחו הסתיימה. נותרנו עם המלחמה, עם הדם.
יש עוד אפשרות להציל את המצב. הסדר האזורי החדש יכול לכלול את ישראל, אם נתניהו יגלה יוזמה, גמישות ויצירתיות מדינית. ההזדמנות ההיסטורית לנורמליזציה עם מדינות הציר המתון, ובראשן סעודיה והאמירויות, קיימת. לו רק יסכים נתניהו לומר כן לפתרונות שעל השולחן, שנותנים מענה גם לצרכי השותפות בסדר החדש שנוצר.
בכל יום שבו הוא מסרב והוא לא מציע הצעה, ישראל מאבדת אשראי בין לאומי ואת תמיכת ארצות הברית. לדבר השלכות גם על עסקת החטופים, וגם על היום שאחרי לרצועת עזה.