מתעקשת על העבר, מתעלמת מהעתיד: המדיניות הכושלת

במציאות המשתנה של שנת 2025, האתגר האמיתי של ישראל אינו בהמשך המלחמה ברצועת עזה או בכיבושה של הרצועה כולה, גם אם זה נעשה בטענה השחוקה שאי אפשר להגיע להסכם עם חמאס, או שהמלחמה היא למען שחרור החטופים. האתגרים האמיתיים, שיעצבו את המציאות כיום וגם ישפיעו על עתידנו, הם אחרים.

ראשית, שמירה מוחלטת על ביטחון תושבי הצפון ועקירת כל סיכון עתידי. כשפינינו מחבלי ארץ אלה את התושבים, ויתרנו בפועל על ריבונות המדינה שם. אסור שזה יקרה שנית. עלינו לייצב את היחסים עם השלטון החדש בסוריה, תוך הגנה, כמובן, על המגזר הדרוזי שם. ייתכן שהיום מוצעת לנו ההזדמנות. ניהול לא נכון של יחסינו עם סוריה עלול להוביל לעימות צבאי, והסכנה משם לא תהיה פחותה מזו שאותה הציב בפנינו חיזבאללה.

בסוריה כבר קיימת מעורבות אינטרסים עמוקה של טורקיה. גם פה עלינו לנהל את היחסים בתבונה. יאמר ארדואן את אשר יאמר, אסור בשום פנים ואופן שישראל תיגרר לעימות צבאי עם טורקיה. טורקיה היא מעצמה צבאית שיש לה בריתות צבאיות עם ארצות הברית ועם מדינות אירופה. היחסים עימה לא ייפתרו בזה ששר הביטחון שלנו יגנה פומבית את ארדואן, או שנמשיך לעשות שימוש כרצוננו בחיל האוויר בתחומי סוריה. יש להפסיק את האש בעזה ולפעול לשחרור החטופים כולם בפעימה אחת, תוך חתירה להסדר קבע ברצועה.

עלינו לחזק ולבצר את הסכמי השלום עם מצרים וירדן. יהיה זה כישלון אסטרטגי איום אם תסיסה מלמטה, מהציבור במדינות אלה, תכרסם בהסכמי השלום, שהם בבחינת הישג היסטורי בן עשרות שנים. בנוסף, יש לבנות אט־אט את יחסינו העתידיים עם ערב הסעודית. וגם להשפיע על הסכם הגרעין עם איראן ולעצב התנהלות מחודשת מול שינויי המדיניות התכופים של טראמפ, המבודדים אותנו, ולדעת לשמור על הנכס המדיני והצבאי האדיר, שהוא יחסינו עם ארצות הברית.

אז מה מכל זאת עושה ממשלת ישראל? היא ממשיכה באובססיביות, מאחורי מסך הסברים לא משכנעים, במלחמת הדמים ברצועת עזה, באופן המאיים על השגת כל המטרות שפורטו. כמה זמן אפשר להמשיך מלחמה אכזרית זו ברצועה? העולם כולו מתבונן בעיי החורבות, בילדים ובילדות רעבים מנופפים בסירים על מנת לזכות במעט אוכל, בילדים וילדות קטועי גפיים ובקורבנות נוספים. אפילו הציבור האוהד את ישראל בעולם נשבר, וגם חלק בתוכנו נשבר מול מראות אלה. כמה זמן סבורים שרי הממשלה שהציבור בעולם ואף חלק גדול מאיתנו יוכלו לצפות בכל אלה ועדיין להזדהות עם מאבקה של ישראל?

אנו הם אלה המלבים כיום את גלי האנטישמיות בעולם. אנו מגבירים את התסיסה בקרב הציבור החי במצרים ובירדן. מעניקים לחות’ים תירוץ לשיגור טילים לישראל. מציעים לארדואן סיבות טובות להסית נגדנו.

שנה ושבעה חודשים לאחר 7 באוקטובר, אנחנו ממשיכים להקריב את חייהם של צעירינו, להגדיל את מספר המשפחות השכולות ולפורר את החברה מבפנים. והחוזק הפנימי שלנו נחלש מול גיוס חוזר של אנשי מילואים ואי־הסכמה של חלק גדול מהציבור על יעדי המלחמה.

שנה ושבעה חודשים לאחר 7 באוקטובר שואלים עצמם רבים מאזרחי ישראל, איפה שיירי התבונה של הממשלה שלנו? האם הממשלה מתנהלת על בסיס חזון משיחי הזוי ואובססיה רגשית, במקום על בסיס חשיבה מפוכחת? האם אין הם מסוגלים להפנים את גודל הנזק שאותו הם גורמים לישראל?

ואיפה האופוזיציה? מול סכנות אלה שוב נישאים נאומים ביקורתיים. שוב מוענקים ריאיונות בתקשורת. תודה. הצעתי בעבר, ואני חוזר על הצעתי, שהאופוזיציה תעשה מעשה של אמת ההולם את חומרת הסכנה – שתצהיר כי היא תגבה את הממשלה ותמנע את נפילתה אם תיפסק המלחמה בעזה ואם נעבור לשלב של גיוס החרדים לשירות ביטחון.